לפנינו סיפור שהתפרסם לפני שנים ספורות בארה"ב. בימים ההם העלילו אינשי דלא מעלי עלילה על קבוצה של יותר ממנין יראים ושלמים שמעלו בכספי המדינה, וכמה ימים לפני ל"ג בעומר התפרסו שוטרים הרבה על בתיהם של אנשים הללו ואסרו את כל החשודים במעל הזה, ונתנו אותם במאסר עד אשר יתברר דבר המשפט.
בין היהודים היה אחד שהקפיד מדי שנה בשנה לנסוע למירון בל"ג בעומר ולהשתטח על קברו של רשב"י, והצטער צער רב כשהבין שלא יוכל לקיים מנהגו ולשהות בשנה זו בצילה דמהימנותא. בצר לו ביקש מאחד מבניו שיסע במקומו וידפוק על שערי רחמים שהוא וחבריו יצאו זכאים בדין. הסכים הבן למלא רצון אביו וכאשר נפרד ממנו לשלום הרגיעו בדברי נחומים, ובין השאר אמר לו, שבשכר נסיעותיו בכל שנה אל רשב"י יזכה שהשנה יבוא רשב"י אצלו, שהרי הנאנס לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
ואכן יצא הבן לדרך, ובאור לל"ג בעומר עלה אל הציון ושפך פלגי דמעות והתחנן לפני אבינו שבשמים שיציל את אביו וחבריו מן הדין הקשה. ויהי בחצי הלילה פרצה שריפה גדולה בבית האסורים בארה"ב, מיד פינו שר בית הסוהר ועוזריו את כל היושבים בגיא צלמות יחד עם קבוצת היהודים, אשר מיד כשראו את להבות האש התחילו לשיר ולזמר בינם לבין עצמם את השירים המקובלים לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, וחזרו וכפלו ושלשו את הפיסקא 'תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי', כשהם מתחננים מעומק הלב שיזכו לישועה גדולה בזכותו של רשב"י.
ואכן כאשר הצליחו להשתלט ולכבות את השריפה לאחר כמה שעות לא יכלו להחזיר את כולם לשם, וכיון שעדיין לא הורשעו היהודים במעשיהם ע"כ פסקו עליהם לחזור לביתם בתנאים מוגבלים ובהשגחה מיוחדת, מיד הודו לה' על אתחלתא דגאולה זו, ואכן בעת המשפט זכו לסייעתא דשמיא נפלאה ונפטרו בקנס של סכום כסף, וידעו שהמתיקו הדינים במירון בזכות רבי שמעון בא יוחאי.
מעשה בבחור בן טובים ויר"ש שלמד באחת מהישיבות המפורסמות בארץ ישראל, אך משום מה לא הצליח למצוא את זיווגו, וכה עברו הימים מיום ליום ומחודש לחודש כשלבו נשבר בקרבו מחמת מצבו הקשה.
לקראת שבת אחת החליטו בני הישיבה לשבות בשב"ק במירון סמוך ונראה לציון המצויינת של רשב"י. אותו בחור הצטרף ונסע עמהם, אך במשך כל השבת הסתגר בחדרו כשהוא שקוע בצערו ולא עלה לציון אפילו פעם אחת. אמנם במוצאי שבת התעורר בו הרצון לפקוד את הציון בטרם יחזור לישיבה, ומן המחשבה למעשה עלה בראש ההר, וכשהגיע אצל הציון פתח ספר תהלים והתחיל לומר את הפסוקים בהשתפכות הנפש ובדביקות עצומה, ולאחר כמה שעות גמר את כל הספר מרישא ועד גמירא.
כאשר סיים תפילתו הסתכל מאחוריו ולא מצא אף אחד מחבריו בישיבה, כי כולם כבר חזרו בנסיעה המאורגנת לבנין הישיבה, בלית ברירה החליט לנסוע בעצמו ולחזור לישיבה, אך כיון שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו הלך לביתו של אחד מתושבי מירון וסיפר לו, שאיחר את האוטובוס לחזור לישיבה עם חבריו, וע"כ ברצונו שילווה לו סכום מעות שיוכל לשלם להוצאת הדרך, ואמר לו, דהגם שהוא אינו מכירו אך בידו להתקשר לראש הישיבה שלו המכירו, והוא בודאי ימליץ להלוות לו סכום זה, ובהזדמנות ישלח לו את סכום ההלוואה, הסכים הלה להלוות לו את מלא הסכום, ואף שוחח עמו על דא ועל הא למשך זמן מה ונפטרו לשלום.
יהודי זה התפעל מאד מאצילותו של הבחור, על כן התקשר לראש ישיבתו וסיפר לו שבחור פלוני הגיע לביתו וכך וכך היה מעשה והוא מצא חן בעיניו, וכיון שיש לו בת שהגיעה לפרקה ולעונת השידוכין, על כן ברצונו לברר אצלו מה טיבו, למותר לציין, שראש הישיבה הרבה והפליג בשבחו של הבחור בתורה ובמידות טובות, ואכן מיד שלח הלה שדכן שידבר עם אבי הבחור להציע את השידוך, וכעבור יומיים שברו צלחת בשמחת התנאים בשעה טובה ומוצלחת בבית אבי הכלה בעיה"ק מירון, ונתברר למפרע, שתפילתו במוצאי יום מנוחה הרקיעה שחקים, ועל ידה זכה לישועה הגדולה. ולא עוד, אלא אף בעיני בשר נראה שבגלל שהאריך בתפילתו באותה שעה זכה לראות בישועתו, שהרי איחורו גרם לו לפגוש את חותנו לעתיד, ועי"ז באו בברית האירוסין ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.
מעשה בבחור ושמו זעליג שלמד בהתמדה והיה מופלג בתורה ויראה, וללא סיבה הנראית לעין לא הצליחו הוריו למצוא לו זיווג הגון, והיו עיני ההורים רואות וכלות, ואין לאל ידם להושיע.
ביום ל"ג בעומר נסעה אם המשפחה לאתרא קדישא מירון לשפוף שיח לפני אדון כל, שיחיש ויושיע כבר אותם ואת בנם גם יחד בזכות התנא האלקי רשב"י, על אם הדרך דיברה האם עם האב, וכה אמרה, כי לאחרונה נזכרה שטרם הולדת בנם זה הבטיחה אצל הרשב"י שכאשר יעזרם הבורא וייוולד להם בן למזל טוב יקראו את שמו בישראל – שמעון (כסגולה הידועה לזש"ק והובאה בשבחין דרשב"י עמו' ה), ומשום מה בהגיע עת השמחה נשתכח הדבר מליבם, ונקרא שמו בישראל 'זעליג', ומי יודע אם לא ענין זה הוא המעכב את הזיווג.
מיד נדברו ההורים עם מורם ורבם – אחד מהרבנים החשובים פה בארה"ק, יעץ להם הרב שבבוא האם לפני המלך בהיכל הקודש במירון תזכיר הבטחה זו, ותאמר שם שהרי הם מוסיפים זה כעת את השם 'שמעון' לבנם, ומעתה יקרא שמו בישראל 'שמעון זעליג', וכדי שלא לעורר רעש מיותר ב'קריאת שם' (בפרט בבחור במצב כזה), על כן בשבת הבעל"ט יעלה הבחור ב'עליה לתורה' ושם יקראהו הגבאי – 'יעמוד הבחור שמעון זעליג בן…', ואף יעשה לאחר מכן 'מי שבירך… הוא יברך את הבחור זעליג… בעבור…' ובזה יבוא הענין על מקומו בשלום, וכך עשתה האם, כשאך למותר להוסיף כמה דמעות שפכה כמים בציון הקדוש, שיחוס ה' וירחם עליהם.
לאחר קריאת התורה ניגש אחד המתפללים אל הגבאי ושאלו למה קרא לבחור 'שמעון זעליג', והלה מאז ומעולם היה שמו 'זעליג' בלבד, ומדוע הוסיף לו שם, נענה הגבאי שהוא לא יודע מכלום רק עשה כפי מה שנצטווה ותו לא מידי, אולם הלה לא הרפה ממנו עד ששמע שאכן נשתנה שמו ל'שמעון זעליג'.
מיד עלתה בת שחוק של שמחה על שפתיו ואמר לגבאי, שיש לו בת שהגיעה לפרק האיש מקדש, וכבר זמן זמנים טובה שנתן עיניו בבחור זה וחשב שהוא מתאים מאד להיות החתן לבתו, 'אלא שעד עתה חשבתי כי שמו כשמי – זעליג, והרי הננו מקפידים על צוואת רבי יהודה החסיד (כג) שלא להשתדך כששם החותן כשם החתן, אבל עתה שקוראים לו 'שמעון זעליג' שוב אפשר לגשת ולעשות השידוך'. ואכן עוד באותו שבוע נגמר הדבר בכי טוב לשמחת ולתפארת המשפחות, ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.
(נלקט מתוך הספר 'באר החיים' – ל"ג בעומר)