היה יהודי בשם מוישלה שגר באיזה מקום, ולא היו לו אבא ואימא, לא אחים ולא אחיות, לא שכנים ולא מכרים, בקיצור, בן אדם בודד בעולם. אפשר לדמיין אלו חיים משעממים היו לו. מוישלה המסכן הזה גר באיזה חור. והחלק הכי מעניין ביום שלו היה כשהוא הלך לעבודה, כי שם לפחות פגש אי אלו אנשים.
הוא היה קם כל יום בשעה שש וחצי בבוקר – דאג לכמה סידורים בבית, והלך לאוטובוס שהגיע בשעה שבע. ליד העבודה הוא התפלל שחרית ומיד אחר כך אכל ארוחת בוקר והתחיל לעבוד. אחרי העבודה הוא חזר בשעה חמש בערך לבית ריק. אף אחד לא מדבר איתו, אין חברים, שום טלפונים אין לו, וככה עבר יום אחר יום.
באחד הימים הוא ישב בבית והרהר לעצמו האם מישהו בכלל מתעניין בי, האם אני מעניין את מישהו בכלל, החיים שלי מלאים בכלום. יום אחרי יום של כלום. נראה לי שמחר אני נשאר במיטה.
משה מחליט שמחר הוא נשאר לישון, בשביל מה לקום?…
בשעה שש וחצי עיניו נפקחות כי השעון הביולוגי כבר רגיל לזה, הוא מתחיל לפקוח עיניו ואז נזכר, לא, אני יכול לחזור לישון. הוא ממשיך לישון עד שבע וחצי ואז שמונה וחצי ומתעורר שוב, עזוב, למה לקום? וחוזר לישון. ברבע לתשע הוא כבר לא מסוגל, המיטה כבר מוקיעה אותו, בן אדם שלא רגיל לשעות כאלה פשוט לא מסוגל לישון כל כך הרבה.
'טוב, נלך לעבודה… איי הבוס יצעק עליי? נו, שיצעק, סוף סוף מישהו יתייחס אליי'…
השעה תשע ורבע, הוא יוצא לתחנה. כשהוא מגיע לתחנה הוא שומע קול מאחוריו, 'הלו, אתה – למה לא קמת בזמן? בדרך כלל אתה פה בשעה שבע'.
הוא מסתובב ואין אף אחד.
'הלו אתה לא רואה אותי? תסתכל למעלה על הקומה השניה'.
הוא מסתכל למעלה, רואה מרפסת ובה עומד בן אדם.
'מי אתה?'
עוונה לו האדם שבמרפסת, 'תעלה אליי'.
מישהו מזמין אותו הביתה! הוא עולה אליו. מי אתה? מה אתה רוצה?
'אגיד לך את האמת, אני עיוור בשתי עיניי, אני בודד, אין לי אף אחד בחיים. בשעה שלוש אחר הצהריים אחד הילדים מגיע לשאול בשלומי. אבל בגדול אני חי לבד. אני לא רוצה להיכנס לייאוש, אני יכול להישאר במיטה כל היום, אבל אני לא רוצה את זה. אני קם מוקדם בבוקר, אני לא יודע מה השעה ואני לא רואה כלום, ומאוד קשה לחיות עם סדר היום כשלא רואים שום דבר.
אבל ידוע כשהקב"ה לוקח מאדם חוש אחד, אז שאר החושים עובדים הרבה יותר חזק, זה כלל ידוע.
'מאז שנהייתי עיוור השמיעה שלי התחזקה, ואני שומע מאוד טוב. ויש לי שמיעה כל כך חדה שאני מזהה את הצעדים שלך, אני מכיר את הדפיקה של הנעל שלך על המדרכה. כל בוקר אני קם בלי לדעת מה השעה אבל כשאני שומע את הצעדים שלך אני יודע שעכשיו חמש דקות לשבע ועוד חמש דקות מגיע אוטובוס, ומאז כל חצי שעה, אני סופר.
וככה כל היום שלי עובד לפי הסדר הזה, אני מתפלל ולומד וכל שאר הדברים, אבל היום שיבשת לי את הכול. כי בשעה תשע לא ידעתי איפה אני נמצא. אז אני מתחנן אליך תתמיד בחמש דקות לשבע שלך, כי אני לא יכול בלי זה'.
מחר מוישלה כבר הגיע בחמש דקות לשבע, ולא בהליכה אלא בריצה. אילו היה יודע שרק בפסיעות שלו הוא מצליח לעזור לעיוור..
והאמת שזה נכון אצל כל אחד, ויש הרבה אנשים שחושבים ככה, שהם מיותרים בעולם, יש דברים כאלה. יש לך הורים וילדים שצריכים את החיוך שלך, יש אנשים שצריכים את המילה הטובה שלך. אתה לא יכול לדעת כמה רחוק ההשפעה שלך יכולה ללכת.
אנשים אומרים, הלוואי ויכולתי למות ולגלות מה העולם חושב עלי, איך מספידים אותי, רק הבעיה היא שאני לא יכול לחזור אחר כך… אנשים צריכים את החיוך שלך, העולם מחכה לעשייה שלך. אל תתכרבל במיטה בדיכאון ולחכות שירימו אותך, אל תעשה ככה, הקב"ה מחכה כל בוקר לפעולות שלך, שפשוט רק 'תתחיל' לפעול.
אבל מה אני יכול כבר לעשות?
אתה באמת לא יכול לעשות הרבה, עסוק בידך, תעשה משהו עם הידיים שלך, ואתה לא תאמין מה הקב"ה יעשה בשבילך.
(מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא')