ורעה אמונה / יקותיאל יהודה גנזל
פלא נחזה במצוות ספירת העומר זה קורה כמעט בכל מנין יהודי (בייחוד חסידי) עלי אדמות.
בסיומה של תפילת ערבית, בערבו של יום, הופך לפתע בית המדרש למרקחה סוערת, המתפללים מתלהבים ומתנענעים בחוזקה וספירת העומר – עם ה'לשם ייחוד' (או ההנני מוכן ומזומן בחצרות הקודש שאינן נוהגות באמירת 'לשם ייחוד') שלפני, וה'ריבונו של עולם' שאחרי, נאמרת מתוך התלהבות ורשפי אש.
לא אחת אני שואל את עצמי: מה זכתה מצוות 'ספירת העומר'? מה מביא לכך שהמוני ישראל מתלהבים כל-כך במצוה זו (אשר לפי חלק מרבותינו הראשונים היא מדרבנן בזמננו) עוד יותר ממצוות אחרות?!
את התשובה לכך שמעתי מפיו של חסיד צעיר ובוער במיוחד:
"שמת לב מה אנשים עושים כשמכשיר חשמלי כלשהו תקול מעט ולא עובד כראוי?", הוא שאל, והשיב: "הם מנענעים את המכשיר, נותנים בו כמה חבטות עדינות, ולפעמים הדבר עוזר (אולי רקן פסיכולוגית) והמכשיר מתחיל לתת את אותותיו". מבצעים ניעור רציני וחיבורי החשמל והאותות הפנימיים חוזרים לתת כוח כבראשונה. ניעור רציני – שמוליד פירות.
זה בדיוק מה שקורה בעת ספירת העומר. הלא מצוות ספירת העומר כלולה מתיקון המידות. כל אחד מאיתנו כלול ממידות עליונות אשר לא תמיד מנוצלות על ידינו לטובה, צינורות קדושים אשר יש בהם סתימה, חיבורים שמתרופפים (מוכר לכם הנוסח 'אשר פגמתי בספירה'?) וכשמגיעים לספירת העומר, הנשמה תופסת את הגוף והנפש כאחד, ומנערת אותם ניעור עז, ניעור של התלהבות ורשפי אש. והניעור הזה עובד. הוא מחזיר לתחיה את המערכת!
וזו העבודה שלנו בימים אלה: לקיים מנהג 'נטחן לאחר הפסח', לטחון עד דק את המידות הרעות. להשריש אותן מקרבנו, ולהוסיף לקיים בהידור 'נאפה לאחר הפסח', לאפות את עצמנו מחדש בבניה מחודשת!
(המבשר. ניסן פ"ד)