חז"ל מלמדים אותנו (מכות כד, א) ש"בא מיכה והעמידן על שלוש" – מיכה הנביא העמיד את התורה על שלושה עיקרים; כלומר, הוא הצביע על שלושה יסודות שעליהם עומדת עבודת האדם.
וכעת אנחנו מגיעים ליסוד השלישי שמלמד אותנו מיכה הנביא: מי שנרדם, שיתעורר ויתחיל להקשיב כעת, כי זהו נושא חדש: לאחר "עָשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", מגיע "וְהַצְנֵעַ לָכֶת" – להצניע את המעשים הטובים, לעשות אותם בשקט, בלי להתרברב.
ניקח לדוגמא אדם שמחליט לתת צדקה; במקום לעשות את זה בקול רעש גדול, הוא נותן מתן בסתר. אף אחד אינו יודע מכך. וכה עשו חכמינו. כולם מכירים את הסיפור אודות מר עוקבא (כתובות סז, ב), כיצד נהג לתת צדקה בסתר. הוא נהג להניח כסף מאחורי הדלת כדי שהעני יוכל לקחת את הכסף מבלי לדעת מיהו הנותן. זו היתה דרכו של מר עוקבא. היה פעם עני שביקש לגלות מי הוא זה שנותן לו את הכסף, וכשראה זאת מר עוקבא הוא ברח במהירות כדי שלא יגלו אותן, ונכנס לתוך תנור בוער. עד כדי כך היה חשוב לו להסתיר את מעשיו הטובים. כל מעשה טוב צריך להעשות כמה שיותר בצנעה וכמה שפחות בפרהסיא.
משל למה הדבר דומה, לאבן חן שזוהרה המיוחד ניכר רק בחושך. כשחושפים אותה בתוך מערה או מרתף שחלונותיו מוסתרים בווילונות, אזי האבן היקרה מאירה באור יקרות, אך כשמוציאים אותה לרחוב, אל אור השמש, היא מאבדת את הברק המיוחד שלה.
אכן, צריך להבין מדוע זה כך? מדוע מצוה אינה יכולה להאיר לאור יום? מה גורם למצוה להאיר באור מיוחד דוקא כשהיא נעשית בהצנע לכת? התשובה היא, שמי שעושה את המצוה באופן צנוע, חושב על הקב"ה. זו המעלה הגדולה של מעשה הנעשה ב"הַצְנֵעַ לֶכֶת", כי הוא נעשה "עִם אֱלֹקיךָ" – האדם עושה אותך אך ורק למען הקנייה. בלי שום כוונה אחרת. אחרת, יתכן שהוא מקיים את המצוה כדי לזכות לאהדתם של בני אדם.
להרשים את האורחים
ניקח לדוגמא את התפילות בבית הכנסת. קשה להתעלם מהעובדה שכשאנשים מסתכלים עלינו, הדבר מעודד אותנו להתפלל יותר טוב. כמובן שלא זו הסיבה שאנחנו מתפללים בכוונה. אבל כל נענוע שלנו מקבל דחיפה קטנה מהעובדה שיש לנו קהל צופים. הדבר הזה ניתן להוכחה: כשהאדם יושב בביתו, לדוגמא כשהוא מברך ברכת הנר. הוא עלול לתפוס את עצמו מדי פעם מברך בלי הרבה נענועים, ולמעשה די בקרירות, כי אף אחד לא מסתכל עלינו. אף אחד, חוץ מאשתו המסכנה. ולא כל כך מתחשק לו 'להשוויץ' בפניה.
אבל מה יקרה אם במקרה אדם אחר יושב על יד השולחן? הו, זה כבר סיפור אחר… אני, שכבר מנוסה בענין, עושה שימוש בתופעה הזו שנקראת 'אורחים'. בכל פעם שיש לי אורחים, אני אומר להם: "אני שמח שאתם כאן, כי כעת יש לי 'מחייב' לכוון יותר בברכת המזון". אני אומר להם את זה מפורשות. אני מנצל את הקהל שלי. אבל ראשית כל אני מוסר מודעה: "אל תחשבו שאני תמיד מברך כך. זה רק בזכות העובדה שאתם כאן. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו, ולכן אני מברך בכוונה יתירה".
כך הוא טבע האדם – הוא רוצה להרשים. האם הוא חושב על הקב"ה? אולי הוא חושב גם עליו. פחות או יותר; על פי רוב- פחות. בעיקר הוא מנסה להרשים את בני האדם.
שטיפה חשאית
ומכאן נובעת חשיבותה הגדולה של עבודת ה"הַצְנֵעַ לֶכֶת". כשעובדים את ה' בצנעה, יש לכך ערך רב ביותר, כי זה לא רק משפר את המצוה; יש כאן עבודת חיים חדשה של "עִם אֱלֹקיךָ" – של חינוך עצמי להכרת הבורא. עבודת חיים של הכרת הבורא! זה נקרא לחיות!
וזוהי עבודה שפתוחה לכל אחד ואחד. הדרך הזו – ללכת בצנעה ובחשאי עם הבורא, מזומנת לכל אחד מאיתנו; לא צריך להיות תלמיד חכם; לא צריך להיות עשיר או בעל מנת משכל גבוהה – כל מה שצריך זו תשוקה לגדול.
לכן כדאי לכל איש ואשה, כל נער ונערה, להתחיל בתכנית עבודה זו של "הַצְנַעַ לֶכֶת"; ראוי לכל אחד ואחד להחליט שפעם אחת ביום הוא עושה פעולה חשאית של חסד, כזו שאף אחד לא יידע אודותיה, ויחשוב לעצמו:
"אני לא עושה את זה כדי שאנשים יאהבו אותי, אלא רק כדי שהקב"ה יראה שאני עובד אותו".
ניסיתם את זה פעם? עשו זאת היום בערב. כשתחזרו הביתה. כשאמא לא רואה, שטוף עבורה כלי אחד שמונח בכיור. כן, כן, תשטוף את אחד הכלים. שטוף את הצלחת של אשתך כשאף אחד לא רואה. עשו זאת מפעם לפעם, כשאף אחד לא רואה, ולעולם אל תספרו על כך לאיש.
השירות החשאי
אם תשקיעו מחשבה, תמצאו דרכים רבות לעזור לאנשים בחשאי, ולעשות פעולות שאיש לא יידע אודותם. ניקח לדוגמא בחור ישיבה. שנמצא לבדו בבית המדרש – הוא יכול להחזיר כמה ספרים למדף, לפני שמישהו ייכנס ויראה אותו. אפשר גם לרכוש סבון ולהניח אותו בחדרי הנוחיות בישיבה.
אני מכיר יהודי כזה שרוכש חבילות של סבון ומניח אותם בבתי הכנסיות הוא יוצא משם מבלי שאיש יידע אודות מעשיו. לפעמים הוא נכנס לישיבות ומניח חבילות טישיו על גבי השולחנות בבית המדרש, בלי שאף אחד יראה אותו. יש אחרים שקונים ספרים ומניחים אותם ב'אוצר' של הישיבות. יש אנשים כאלה. אף אחד לא מודע למעשיהם. הם מקיימים מצוות בסתר, בחשאי, ורק הקב"ה רואה אותם.
ואם אתם לא מוצאים מה לעשות, תוכלו לכתוב מכתב אנונימי למישהו, מכתב של עידוד וחיזוק. אני עושה את זה מפעם לפעם. אני כותב מכתבים לאנשים כדי לעודד אותם, ואיני חותם את שמי, כדי שיחשבו שהכותב הוא אדם חשוב. הם מאוד אוהבים את זה! אם תרצו, תוכלו גם לחתום את שמכם, אבל אם תעשו זאת בחשאי. בהצנע לכת, זה מעשה אדיר!
שיחות חשאיות
אפשר גם להתפלל על השני מבלי שהוא יידע על כך. זה לא דורש שום מאמץ, ואין מי שאינו זקוק לתפילות. יש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לתפילה – מעוכבי שידוך, יהודים עם בעיות בפרנסה, יהודים שאין להם שלום בית, חולים.
כשאתם שומעים על בן של ידיד שחולה מאוד ל"ע, או על שכן או בן דוד שהתרגשה עליו צרה כלשהי, אל תסתפקו בצקצוק לשון ותמשיכו הלאה. תרשמו את שמו של החולה או של הזקוק לישועה, ותתפללו עליו. אף אחד לא צריך לדעת מזה. תעמדו איפה שהוא בפינה. ותדברו עם ה'. אפשר לגשת לטלפון ציבורי, ואפילו להרים את השפופרת, אם רוצים להתפלל לה', ולערוך 'שיחת חוץ': "ריבונו של עולם, שלח רפואה שלמה לפלוני בן פלונית, בתוך שאר חולי ישראל".
אני מכיר יהודי שמחזיק בכיסו דפים שבהם כתובים שמות חולים. עשו כך. החזיקו בכיס דפים כאלה, ומדי פעם, הסתכלו בהם והתפללו על השמות שכתובים שם.
זו הזדמנות חשובה ביותר. להתפלל על יהודי חולה זה גמילות חסדים, זה חסידות וככל שננדב את ליבנו יותר לעשות מעשים כגון אלה, כך נגדל יותר ויותר. וכשזה נעשה בהצנע לכת, בחשאי – זה השיא! כל דבר שנעשה בחשאי הופך לגדול במיוחד.
('תורת אביגדור', הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל, פר' ויקהל תשפ"ד)