"ואברהם בן מאת שנה בהוולד לו את יצחק בנו" (כא ה)
שלושה ילדים נולדו לר' חיים אברהם פינקוס ורעייתו שם בניו ג'רזי, ראשונה היתה הבת נחמה לאחר מכן נולד הבן השני, שבהיכנסו לברית נקרא אבנר.
והבן שלישי שנולד אחריהם והצטרף למשפחה בכ"ז במנחם אב תש"ד, הוא רבינו שנקרא שמו בישראל שמשון דוד.
"שימשי" קראו לו בחיבה.
שלושת הילדים הראשונים נולדו לתוך בית שבע, ולא חסר להם דבר. אוכל היה במידת הצורך, דמי שכירות הדירה שולמו בזמנם, וכך גם יתר צורכיהם. מן המשכורת המכובדת ששולמה לרב הצעיר יכלו בני הזוג לרכוש גם מוצרי 'מותרות' כמו מקרר, ספה, שולחן וכיסאות מעץ אמריקאי. הבן והבת הגדולים כבר צעדו מדי יום עם תיק לגן; רוב ילדי הגן היו יהודים, ומיעוטם גויים. לעומת זאת, בשעות אחר הצהריים הקפידו ההורים כי הם ישחקו רק עם ילדים יהודים שיש בהם ריח של יהדות. גם זה היה מצרך יקר ונדיר בימים ההם.
הסביבה הגויית מסבירה פנים
והנה הגיע החורף גם לניו ג'רזי, הכה בעוז ברוחותיו הסוערות והניע את צמרות העצים העטויים בשכבת שלג הגונה אילך ואילך. 'יום אידיהם' קרב ובא. אלפי הבתים קושטו בסממנים אופייניים, וביום לא בהיר אחד מגיע הביתה אחד הילדים ומשיח לפי תומו בהתפעלות: "כל כך יפה מקשטים בשכונתנו את הבתים". המילים פצעו את לבו של האב כבמדקרות חרב. "שהילדים שלי יראו בכך דבר כל כך יפה?!"
אשתו הבחינה איזו חלחלה יצר אצלו המשפט התמים "כל כך יפים הבתים בשכונתנו", אולם כנסיך ואציל בהליכותיו – שעודנו ונמסכו שבעתיים בידו הרחימאית של ר' ירוחם במיר, שמר ר' חיים אברהם על שתיקה שעוצבה בכוח איתנים קלמאי. שם גרסו כי בהילות הנפש המביאה לפיזור הדעת – אם כל חטאת. אולם לאחר כשעה של סערת נפש פנימית, הפטיר ר' חיים אברהם באוזני רעייתו מילים רבות משמעות: "הרחוב הגויי מתחיל לומר לילדים שלנו 'בוקר טוב'… חוששני, כי לא תהיה לנו ברירה, כי אם לעזוב בקרוב את המקום".
ופרנסה מה תהא עליה? ניסרה השאלה בחלל. ללא מענה.
זמן מה לאחר מכן עברה הילדה בצהרי יום שבת קודש את הכביש לבית משפחה – יהודית כמובן – כדי לשחק עם חברתה המתגוררת לא הרחק.
האב יושב היה על כיסאו בבית, מסיים לעבור על פירוש הרמב"ן בפרשת השבוע, כאשר הילדה שבה ממשחקיה עם החברה.
"איך היה אצל החברה?" שאלה אמא מתוך החדר.
-"בסדר גמור", השיבה הילדה.
"מה אכלת שם סעודה שלישית?" שאל ר' חיים אברהם, שהבחין בשאריות דבר מאכל על שפתיה.
-"חביתה"…
-"חביתה?!" נשמע קולו המזועזע של אבא. "חביתה בשבת?!" נזעקה גם האם בחלחלה. שקט מתוח השתרר בחלל הבית.
בחוץ חלפו רכבים בשעטה. קולות גויים נשמעו מהרחוב הסואן. ההורים, חשו כעת במלוא העצמה, כאילו הקולות הללו חודרים פנימה, מוטחים על פניהם כמתזי שמן רותח של טיגון. "קולות הגוי שברשות הרבים חדרו אל תוך כותלי הבית שלנו. החומות לא עבות דיין". באותה תפילת מנחה של שבת בבית הכנסת, איש לא יכול היה להעלות בדעתו כי זו עתידה להיות תפילת שבת האחרונה של הרב במחיצתם.
ההחלטה היתה מידית ונחרצת "אי אפשר להמתין אף לסוף החודש. יש לארוז תכף את החפצים ולעזוב!" סיכמו האב והאם בשעת הסעודה השלישית. במוצאי שבת לאחר ההבדלה, החליטו על שכירת הדירה בוויליאמסבורג – אזור יהודי מובהק, ובלי להמתין רגע נוסף החלו לארוז את חפציהם ולהתכונן למעבר.
מעשה רב
ובאחד מימי אמצע השבוע הקרוב, בטרם סיימו לאכול פת שחרית, כבר התדפקו שליחי חברת ההובלות על השער, מתחילים להעמיס במרץ תכולת הבית על המשאית החונה בחזית הבניין. כאשר הילדים שבו מהגן בשעת צהריים פגשו בפועלים המעמיסים את מיטותיהם ועוד כמה חפצים אחרונים, בטרם יפליגו מכאן לוויליאמסבורג. השכונה בעלת הצביון החרדי יותר, שבה יוכלו לגדול בחברה יהודית איכותית.
היה זה ללא ספק, רגע מכונן בחיי המשפחה הצעירה, לימים, כאשר נשאל פעם ר' חיים אברהם על ידי תלמיד חכם פלוני במה זכה לילדים ברך ה' כאלו, התעטף תחילה בשתיקתו האצילית, אך לאחר מכן פתח ואמר: "שמא מחמת מעשה שיש, אחד הילדים הגיע פעם הביתה ורצה לצייר דבר מה שראה ברחוב לפני יום אידם, ואג גמלה בלבנו ההחלטה לעזוב את האזור, אף שעתיד היה לוט בערפל בלי לדעת כיצד נמצא שם את פרנסתנו, ואמנם הקושי היה רב…"
"וחיי צער תחיה"
כי אכן, מבחינה רוחנית רווח והצלה עמד להם מהמעבר לוויליאמסבורג, אלא שהוא היה כרוך בהקרבה יוצאת דופן של ויתור על מקור מחיה מכובד, תורני, שבא לו כמציאה כשרה בהיסח הדעת ולא הצריך מאמץ ויזע כמו משרות אחרות, ולא עוד אלא שהותיר בידיו זמן למכביר לתורתו ועבודתו.
מאז שעזב את אותה משרה – היה ר' שמשון מספר – ידע אביו חיי צער, "עשרים שנה שקושי הפרנסה נשף בעורף משפחתנו", תיאר. ר' חיים אברהם – הנסיך האציל – נאלץ אז לחזר אחר מלאכות שלא הלמו את מעמדו ואופיו. מעט הרהיטים היציבים שעוד היו לנו, הם רק מאותן שנים אחדות, שבהן שימש ברבנות בית הכנסת שבניו ג'רזי. מאז, עמדה העניות על פתח הבית, וגם ברבות הזמן כאשר לא היתה זו עניות של ממש, אבל על כל פנים פרנסה ברווח שוב לא היתה לו מעולם".
מושגים צנועים
לאמיתו של דבר, לא נעזב צדיק זה לחוסר כול, שכן זמן קצר לאחר הגיעו לווילאמסבורג ושמו הטוב הולך לפניו, הוצעה לו משרת רבנות בבית כנסת, וייתכן שלולא צניעותו והסתפקותו במועט היה מסבב הסיבות ממציא לו ממשרה זו את פרנסתו די צורכו, אלא שמעשה שהיה כך היה:
לבקשת גבאי אותו בית כנסת, ישב עמם לסכם את דרישות התפקיד ותנאיו, וכשבמהלך הישיבה ביקשו לדעת כמה דורש הוא בשכרו, הרהר ר' חיים אברהם קמעה, בטרם אמר כי "בפחות משלושים דולר, לא אוכל להתקיים". בתגובה, הבליעו הפרנסים חיוך בזווית פיותיהם, והשיבו ברוחב לב: "בבקשה. ניתן לך אף יותר משביקשת – ארבעים דולר!"
לימים סיפרו הללו, כי בטרם הפגישה בטוחים היו כי יבקש לפחות סכום של מאה דולר – הסכום שאותו קיבל למעשה בתפקידו הקודם – והתכוונו לעמוד על המקח ולנהל משא ומתן במטרה להתפשר לבסוף על סכום קטן מזה, אבל כאשר נקב בסכום של שלושים דולר, הופתעו לחלוטין ממושגיו הצנועים, ואת ידי חובת ההתמקחות קיימו בכיוון ההפוך – להוסיף לו על דרישתו…
היבשת האמריקנית כמעט לא הכירה אנשים מסוג כזה. אם הם התכוננו לדרישה של מאה דולר, משמע שהשכר שיכול היה לצפות לו היה לפחות כפול מזה שעליו לבסוף סוכם. אבל הוא – בתומתו ואמיתותו, אמר את שהיה נראה בעיניו כמינימום ההכרחי, ולא הושפע מה'מלוא ביתו כסף וזהב'. מ'אמריקה'.
(מתוך הספר ואוהביו כצאת השמש)