יש אנשים שבצעירותם זכו לתקופה של עליה. למשל, יהודי רחוק שבגיל שמונה עשרה זכה לחוות גל של התלהבות שסחף אותו לחופי האידישקייט, והוא החל לקיים מצוות ולקנות מידה מסוימת של יראת שמים; אלא שהתלהבותו נתקעה בגיל עשרים, ומאז הפסיק להתקדם ולהתעלות, ונשאר במקום בו הושלך על ידי אותו גל ראשון.
או יהודי שזכה ללמוד בישיבה בשנות נעוריו, והוא כל כך אהב ללמוד. "אה, פעם ידעתי מסכת פלונית בעל פה!" הוא מספר, "אני זוכר איך היינו נשארים ערים כל הלילה ולומדים 'משמר'. התורה הייתה כל חיי!"
ומה קרה? הוא התקרר. הוא לא היה מוכן לחיים כי הוא לא מספיק הבין את היסוד הגדול של "בבואו וּבְצֵאתו" – ולכן הוא התרשל.
שוב ושוב אנחנו רואים את התופעה הזו, של כאלו שבבחרותם עלו ונתעלו, אך בסופו של דבר עזבו את בית המדרש ואת עולם התורה. לא שהם הפכו לאפיקורסים ח"ו – אנחנו לא מדברים על זה – אבל הם עזבו את הישיבה ונכנסו לעולם העבודה, ואיבדו את הטעם בלימוד, במוסר, בעבודת ה'.
נכון, מדי פעם הם לומדים, אבל כעת הם שקועים ראשם ורובם בעולם העבודה, וכשהם נזכרים בחיים הקודמים שהיו להם. חיים של בן ישיבה. הם עושים זאת בשעשוע-מה. אי-אז. בימים ההם, התענוג הגדול ביותר שלהם היה לומר חידושים, ללמוד סוגיא. להקשות עליה הרבה קושיות ולהבין אותה, ולהוסיף כמה רעיונות משל עצמם. אולם בעקבות דרישות החיים הם מצאו לעצמם מקצוע או נכנסו לעולם העסקים, וכעת הם כל כך עסוקים במשימה הגדולה של להרוויח כסף בעולם הזה, כשבמחצית השנייה של חייהם הם מתרשלים. כעת הם מוצאים טעם בדברים אחרים.
להמשיך את העליה
אבל לא זו הדרך! "כמי שהשלים עבודתו עדי ערב" – כמה טוב לו לאדם להישאר כל חייו עם אותן שאיפות של עליה שהיו לו בימי נעוריו; עליך לשמור על אהבת התורה וההתלהבות דקדושה שרכשת בישיבה ובכולל – לכל החיים, מתחילתם ועד סופם.
גם כשתהיה בעלים של חנות כלבו ענקית. אתה תשב במשרד עם הרבי עקיבא איגר ותכתוב הערות על הגיליון. זה החיים שלך!
זה החיים שלך! ואם מישהו מגיש לך ערימה של המחאות או הזמנות הממתינות לטיפולך, אתה תגיד לו: 'תניח את זה כאן. עוד מעט אתפנה לזה". זה – הרבי עקיבא איגר, העסק העיקרי שלך. העסקים ההם – זה טפל. זה עראי.
וכשאתה חוזר הביתה. אתה לא לוקח יחד אתך את העבודה. אתה חוזר לגמרא. זו אהבתך הראשונה וזו אהבתך האחרונה. הראש שלך שקוע בלימוד לעולם ועד.
לא להפסיק לחשוב
החובות הלבבות (עי' שער חשבון הנפש פרק ג החשבון העשרים וארבעה) מזהיר אותנו מפני ענין זה. הוא אומר שעלינו להיזהר מפני מציאות כזו, ואף מעניק לנו עצה: להמשיך ולחזור על מושגי הגדלות הללו במחשבותינו. לקרוא את המילים המודפסות בסידור כאילו זו לנו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים בהם. למרות שאתה כבר מבין את משמעותו של כל מילות התפילה. תמשיך לחזור עליהן שוב ושוב.
"וכך," אומר החובות הלבבות. "גם כי תזקין, תמשיך לחזור על הדברים שכבר קנית ותוסיף עליהם. כך תשמור על הישגיך ותמשיך הלאה והלאה בקניית המעלות והדעות".
זה נוגע לכל תחום – תפילה, שבת, תפילין, לימוד התורה – הכל! עליך לשוב ולרענן לעת זקנותך את כל ענייני עבודת ה' שאותם למדת ושעליהם עבדת בצעירותך, ושעל פיהם חיית את חייך.
וזאת תורת האבטיח
גם כשאתה אוכל אבטיח בגיל שבעים, עליך לחזור שוב ושוב על המחשבות שאותן חשבת כשאכלת אבטיח בפעם הראשונה. אכן, אני חושש שגם אז לא ידעת כלום על הנושא הזה, אבל אלו שמגיעים לכאן בקביעות יודעים מהי הדרך הנכונה לאכול אבטיח. אבטיח אוכלים עם הראש. פרוסת אבטיח היא סוגיא. היא כמו סוגיא טעימה.
זה הולך ככה: מדוע רק החלק החיצוני של הקליפה צבועה בצבע ירוק כהה, ואילו חלקה הפנימי הוא חסר צבע? מדוע הצבע הירוק העז מפסיק בנקודה מסוימת? יש כסנטימטר וחצי שהוא חסר צבע, ואז מתחיל הצבע האדום.
מה הסיפור כאן? האבטיח הוא דגל בצבע אדום- לבן-ירוק? יש פה משהו! יש פה יד ה' מכוונת! חלקה החיצוני של הקליפה צבוע בירוק כהה משום שככה יודעים אם האבטיח בשל. המבינים יודעים לזהות האם כדאי לקנות אבטיח מסוים על פי צבע קליפתו. היות וזו מטרתו של הצבע הירוק. ברור אפוא מדוע הוא מופיע רק בחלקה החיצוני של הקליפה, כי למה לבזבז צבע? בחלק הפנימי אין צורך בצבע, ולכן לא מבזבזים אותו עליו.
אבל רגע, למרות שחלקה הפנימי של הקליפה הוא חסר צבע, כשמגיעים לבשר הפרי, לפתע מגלים צבע אדום. למה? למה האבטיח הוא בצבע אדום?
התענוג שבצבע
כשאשתך מכינה גלידה לכבוד מסיבה כלשהי – למה היא צובעת אותה בוורוד? הלא טעמה של גלידה ורודה זהה בדיוק לגלידה הלבנה. אלא שבכל זאת היא מוסיפה את הצבע כי ככה הגלידה נראית מושכת יותר, והתענוג ממנה גדולה יותר.
זו הסיבה שכשהקב"ה מגיש לך מנת גלידה-האבטיח שהוא מגיש לך הוא הרבה יותר טוב מכל גלידה – הוא צובע אותה בגוון אדום מרהיב, כדי לגרום לך להתלהב ולהנות יותר ממנו.
אז כעת למדתם איך אוכלים אבטיח. האבטיח נכנס לבטן אבל הדעת נכנסת לראש. זו המטרה האמיתית של האבטיח האדום והמתוק, וזו הדרך לאכול אותו.
סע באדום, עצור בירוק
אלא שלפתע אתה מגיע לקליפה ומפסיק לאכול. חישבו על כך – אילו הקליפה היתה אף היא צבועה באדום, היית ממשיך לאכול וחוטף כאב בטן. הצבע נעלם בגלל שהקליפה אינה ראויה לאכילה. יש כאן סימן ברור: עד כאן אפשר לאכול, מכאן ואילך – לא לאכול.
אמורים להתרגש כשרואים דבר כזה! אני יודע שחלק מכם מעולם לא שמעו את התורה הזו; אני רואה את המבטים החלולים על הפנים שלכם. אבל גם הקבועים מביניכם שכבר הספיקו לשמוע את הדברים, כבר עייפים מלשמוע את זה שוב ושוב. אך בל נרפה! עלינו לדחוף את עצמנו עוד ועוד! צריך להמשיך ולחשוב את המחשבות הללו בכל פעם שאנחנו אוכלים אבטיח, "עֲדִי עֶרֶב" – עד שיעריב השמש של חיינו.
כל זמן שהנר דולק
זהו שאומר דוד המלך: "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי" (תהילים מו, ב) – זה מה שדוד עשה כל חייו – הוא שר שיר והלל לבוראו.
אך תארו לעצמכם שלעת זקנה מישהו היה ניגש לדוד המלך ואומר: "תראה, העבודה שעשית עד עכשיו היתה ממש מצוינת, אז כעת אתה יכול להרשות לעצמך לנוח קצת. בוא תשב ותירגע, ותהנה מהמשך הנסיעה. הרי כבר הספקת כל כך הרבה".
"לא ולא!" אומר דוד. "אֲזַמְרָה לֵאלקי בְּעוֹדִי" – "בְּעוֹדִי" פירושו כל עוד אני כאן'. כי זהו הדבר החשוב ביותר- להמשיך ולשיר עד הרגע האחרון.
לא נפסיק לשיר
האמת היא שברגעים האחרונים של החיים כבר לא כל כך קל לשיר. העצמות חלודות וחורקות, מערכת העיכול שלך כבר לא מה שהייתה, אתה לא מרוויח כפי שהיית מרוויח בעבר, והילדים כבר לא כל כך מכבדים אותך. כל עוד האבא מחלק כסף גדול מתייחסים אליו יפה, אבל כעת הוא כבר איש זקן ושבור. לאדם זקן וחלש לא כל כך קל לשיר ולזמר.
אבל דוד המשיך לשיר גם כששכב במיטתו והיה קר לך מאוד מרוב חולשה. "וַיְכַסוּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לו" (מלכים א' א, א) – אבל עדיין היתה לו מספיק התלהבות כדי לשיר לאלוקיו. הוא לא הפסיק לשיר עד לרגע האחרון.
ממנו ניקח דוגמא כיצד לחיות את חיינו. מתחילה ועד סוף – "בְּבֹאוֹ וּבְצֵאתו" – אנחנו ממשיכים להיות עובדי ה'.
זוהי שלמות עבודתנו בעולם הזה.
('תורת אביגדור', הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל, פר' תצוה תשפ"ד)