מנהג יפה אימץ לעצמו הרב י. כהן שליט"א מגיד שיעור בדף היומי. בכל יום לאחר סיום השיעור, הוא מהנה את שומעיו ברעיון תורני מעניין, באימרה חסידית קולחת, או בסיפור מרתק שניתן לשאוב ממנו מוסר השכל מלא חופניים. אחד מלומדי השיעור, הפנה את תשומת ליבנו למעשה שסופר על ידי הרב כהן שליט"א, אשר אירע בתקופת מלחמת העולם השנייה.
רבבות רבבות בני אדם שהו בסיביר, באותה עת, לפניה ולאחריה. לכל תושבי הערבה שאין לה סוף, היה קר. קר מאד. ברם, לאיש אחד ויחיד היה חם. חם מאוד ואף לוהט. יש אומרים שגם הזיע האיש, שם, בקור של חמישים מעלות צלסיוס מתחת לאפס, וכנראה שהם צודקים.
לאיש הזה קראו ר' חיים מבוטשאטש, מראשות הישיבה בבוטשאטש שבגליציה גילגלוהו הרוסים והמלחמה ליערות סיביר. באמצע השיעור, בין אביי לרבא, בין רבינא לרב אשי ובין הרמב"ם לראב"ד, באמצע הסברא הדקה על חזקת ג' שנים נכנס החייל הגבוה, ותקע צו גיוס בלשד הסברא. מאז, אירעו דברים הרבה והתגלגלו מאורעות לא מעטים, עד שלבסוף מצא את עצמו בלב הכפור, וכבר יש לו עצמו במקום זה חזקת ג' שנים, ה' ירחם…
לאמיתו של דבר, בעין נובהרדוקאית, שיש לו שתים כאלו, אין בין סיביר לבוטשאטש ולא כלום. וכי לא ניתנה תורה אלא לבוטשאטש? וכי אין 'סדר מוסר' אלא בביאליסטוק או בנובהרדוק? אטו אין מניחים תפילין אלא בוורשא או בוילנא? ובכל זאת, רבי חיים היה בצרה גדולה.
מזון כמעט שלא היה להם שם, בקולחוז. היו מבליעים חיוך ואומרים שם, כי יפה כוחו של הקולחוז מ"כל נדרי" ו"כל חמירא". ב"כל נדרי" רעבים יום אחד; ב"כל חמירא" אין אוכלים חמץ במשך שבוע שלם, אך ב"קולחוז" אפס אוכל, מראשית השנה ועד אחריתה.
אבל, לא זו היתה הצרה. ספר. ספר קודש. סידור או חומש, משנה או גמרא, "חיי אדם" או רשב"א ואפילו "צאינה וראינה". מאומה לא היה שם. כלום. היתכן? יהודי בלא כלום?
ביום מן הימים, ואפשר היה זה בלילה מן הלילות, גונבה לאוזניו שמועה: באחד הכפרים הסמוכים, מרחק של כחצי יום הליכה, שוכנים מספר יהודים. מאז, לא ידע מנוחה, וכאשר נדרש מתנדב להובלת דליי מים מכפר סמוך, קפץ ר' חיים והציע את עצמו. לאחר הליכה מייגעת בקור ובכפור, בצינה וברוח, בשלג ובברד, הגיע ר' חיים, גוש קרח מהלך, אל מחוז חפצו.
זוג יהודים טובים נחרדו לראות צל אדם – הנה, אביא פרוסת לחם וכוס מים חמים, נזעקה "אידישע מאמע" מאחד הבתים, תוך שהיא מאיצה את צעדיה אל המטבחון.
– "לא", עצר בעדה ר' חיים. "אין לי כלום", והחל ממרר בבכי. "הגעתי להכא באמצע ה'קצות' של חזקת ג' שנים, בלב ליבה של הסברא, שאם היה הלה מוחה… נו, מילא, לא עת עתה לכך. מכל מקום, מאז לא ראיתי צורת אות יהודית, אפילו בגודל של "ותן טל ומטר"… אנא, השאילוני איזו גמרא'לה"…
– "אוי, אוי", החל מתייפח בעל הבית. "גמרא'לה אתה צריך, רבי יהודי, גמרא'לה? ואני אין לי אלא גמרא'לה אחת, נדרים-נזיר. איך אתן לך את שארית חיי, את הפיסה האחרונה, הן אשאר רק עם הקולחוז והסוס, העגלה והתרנגולים, האיכרים המגושמים הללו ושאר הירקות, ישמור אלקים ויציל"…
– "טייערע ברודער", התייפח ר' חיים כנגדו. "בלתי אפשרי שאשאר בלי כלום, תן לי דף אחד, עמוד אחד, שורה אחת, לפחות את דף השער, לפחות".
נכמרו רחמיו של היהודי, נטל את הגמרא הבלויה, את הכרך היחיד שבכל רחבי הכפור, את ספר הקודש הבודד באזור זה של כדור הארץ, אימץ את זרועותיו וביתר את הכרך לשניים.
השאיר לעצמו את מסכת נדרים, נשק ל"נזיר" ולאחר מכן לר' חיים הרועד, ושוב ל"נזיר" ולר' חיים לסירוגין, והעניקה לו במתנה.
ר' חיים פסע חזרה למקום מגוריו, כאשר שני דליי מים על כתפיו, ומסכת "נזיר" בבית שחיו.
למעשה, הוא כלל לא הלך, הוא ריקד בכל עצמותיו, קיפץ ושש, קיפץ ושש. רגליו תופפו על גבי הקרח, הוא חש כמרחף באויר, הוא היה האדם המאושר עלי אדמות.
היה לו אז חם. חם מאוד ואף לוהט. יש אומרים שגם הזיע האיש, שם בקור של חמישים מעלות צלסיוס מתחת לאפס. וכנראה שהם צודקים. זהו מעשה על יהודי אחד מיני רבבות אלפי יהודים, אשר אהבת התורה שבערה בעצמותם המיסה את המכשולים האימתניים שניצבו בדרכם, ריסקה לגזרים את הררי הקשיים שנערמו בחייהם, ובכח רצונם העז הם הצליחו להגיע אל הדרגה הגבוהה ביותר שכל יהודי נכסף אליה מאז מעמד הר סיני. ללמוד תורה.
(גל' מאורות הדף היומי)