בפרשת השבוע מתוארת הבאת התרומות למלאכת המשכן: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז"; וכפי שמפרש רש"י, כלים אלו הם תכשיטים שונים. בהמשך הפרשה נאמר עוד: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת... בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"; ושם מפרש רש"י שמדובר במראות שבהן היו הנשים משתמשות.
מפסוקים אלו מקשים האחרונים על ההלכה הפסוקה ברמב"ם, על פי התוספתא, בבלי וירושלמי, שכלי שהשתמש בו הדיוט אסור לשימוש בבית המקדש, והרי כלים אלו שימשו כתכשיטים וכמראות של תורמיהם?
ומתרצים האחרונים שהתכשיטים - חח ונזם, טבעת וכומז - הותכו באש והפכו למטילי זהב גולמיים, ובאופן זה אין איסור להשתמש בזהב לצורך בית המקדש; ויש אומרים שאף המראות הותכו והפכו למטילי נחושת לפני שנעשה מהן הכיור. ויש מהאחרונים שכתבו שהמראות לא הותכו, אך כיון נעשה מהן כלי אחר, ולא השתמשו בהן כצורתן המקורית, לא היה איסור בשימוש בהן.
דיון זה נוגע למעשה גם בזמננו, כיון שהראשונים השוו את דין תשמישי קדושה, כגון ספר תורה, לדין כלי המקדש, וכתבו שלפיכך אין לעשות, למשל, את הפרוכת, מבדים משומשים. וכך נפסק בשולחן ערוך, שכל תשמיש קדושה אסור לעשותו מדבר ששימש לצורך חול. ובדיעבד, יתכן שאין לאסור את השימוש בתשמישי קדושה אלו, ובוודאי שאם כבר השתמשו בהם לקדושה - חלה עליהם הקדושה, ואסור להשתמש בהם לצרכים אחרים. ונחלקו האחרונים אם 'תשמיש דתשמיש' של קדושה מותר לעשות מדבר ששימש לצורך חול, וכגון להשתמש בשקית ששימשה לצורך חול, כ'נרתיק' חיצוני לנרתיק התפילין, ובמקרה שיש סיבה נוספת להקל, אין להחמיר בכך.
עוד נחלקו האחרונים האם האיסור הוא דווקא כשהחפץ ששימש לצורך חול נותר בצורתו המקורית: יש אומרים שאם הכלי אינו נותר בצורתו מותר להשתמש בו לתשמיש קדושה, ולדעתם כך נהג משה רבנו ע"ה במראות הצובאות, דהיינו שלא הותכו אלא נעשה מהם כלי אחר; ויש אומרים שאף כשהכלי נותר בצורתו אסור להשתמש בו, ולדעתם המראות הצובאות הותכו, ורק משום כך הוּתר להשתמש בהן. והמנהג להקל בכך, ולכן מותר, לדוגמה, לבנות ארון לספרי קודש מקרשים ששימשו לצורך חול. (וראה ביאורים ומוספים למשנה ברורה מהדורת דרשו, קנד, 12, בנוגע לקדושת ארונות הספרים).
[שו"ע או"ח קמז, א, ומשנ"ב יב-יג; שו"ע שם קנג, כא; ביאורים ומוספים דרשו, 120-121; עם הוספות עפ"י המקורות]