וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (ל"ה ב)
מובא בזוהר (י"ז א): נפש יתירה נוספת באדם ביום השבת, והיא רוח הקודש ששורה עליו, ומכתירה לאדם בכתר קדוש מכתרי המלאכים, והוא מאותו רוח שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבוא. ומוסיף ה'אור החיים' (בפר' כי תשא על הפס' 'ושמרו בני ישראל את השבת'): יום שבת למנוחה אשר ציווה ה' את בנ"י, הוא מטעם הנשמה היתירה. ולצד שממקום קדוש באה, יצוו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרוא לשבת 'עונג', וצווה ה' אתו את הנשמה (היתירה), ומשכנה בה – הוא כל זמן שאין שום עצבון.
כתב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש ח"א דרוש י"ז ח"ב ד"ג): כל מצוות התורה – גם אומות העולם עושים בדרך זו או אחרת, אבל בכל העמים אין ולו אחד השומר שבת! גם אלו שהיו מתחילתם שומרי שבת, נסך ה' בקרבם להסיר את יום השבת ולשבות ביום ראשון, וכן הישמעאלים שובתים ביום ששי במקום בשבת קודש, הרי שאין כל אומה שובתת בשבת. וזה נגד השכל, שהרי אם כבר קובעים יום שביתה, מדוע זה לא יקבעוהו ביום אשר קידשו ה' ובירכו מכל העמים, והרי גם הם מודים בבריאת העולם ובשביתת הבורא בשבת. אין זאת אלא שה' נסך בקרבם דבר זה, כדי שלא יהיה להם חלק בשבת. על כך אומרים בתפילת שבת 'ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים'.
המהרי"ל ביאר דהטעם שנוהגים להזכיר אליהו הנביא במוצ"ש
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (ל"ה ב)
המהרי"ל (בהל' שבת) ביאר דהטעם שנוהגים להזכיר אליהו הנביא במוצ"ש זאת עפ"י דברי המדרש, כי אליהו הנביא יושב בכל מוצ"ש תחת עץ החיים שבגן עדן, וכותב את זכויותיהם של ישראל שומרי השבת. זו הסיבה לכך שאנו מזכירים לטובה את אליהו הנביא, המזכיר זכויותינו במוצ"ש. ואולי יש לתת טעם נוסף להזכרת אליהו הנביא במוצ"ש, עפ"י האמור כי סעודה רביעית מעניקה חיות לעצם לוז שבאדם, אשר ממנה עתיד האדם לקום לתחיה ולהתחדש. דאליהו הנביא עלה בחיותו השמימה, וזו הסיבה שהוא יתקע בשופר גדול על הר הזיתים ויעורר את המתים לתחיה – משום שכוח החיות לא פסק ממנו לעולם. הרי לנו קשר מופלא בין אליהו שיבשר על תחיית המתים, לסעודה רביעית ממנה נהנית עצם לוז וממנה יתחדש גוף האדם בעת תחיה (דרך עץ החיים).
אשה ששכחה להדליק נרות שבת והחשמל היה דלוק בבית, האם קונסים אותה?
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ (ל"ה ב)
אשה ששכחה להדליק נרות שבת והחשמל היה דלוק בבית, האם קונסים אותה? הנה הדלקת נרות בשבת מוטלת על הנשים (כדאיתא במשנה בשבת ל"א:) על ג' עברות נשים מתות וכו' על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. והטעם שהדלקת נר שבת מוטל על הנשים: לפי שאדה"ר היה אורו של עולם, והאשה הכשלתו בעץ הדעת וכיבתה נרו של עולם, מצוותה בנר שבת לכפר על אור שכיבתה (ילק"ש בראשית רמז כ"ג.). וטעם נוסף מצינו מפני שהן מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית (הרמב"ם הל' שבת פ"ה הל"ג, וכן מובא ברש"י בשבת ל"ב.). והנה כתב הרמ"א (או"ח סי' רס"ג, א) האשה ששכחה פעם להדליק, מדלקת כל ימיה עוד נר. וה'שבט הלוי' (ח"ה סי' ל"ג) דן על אשה ששכחה להדליק נרות בליל שבת אבל אור החשמל דלק אם בנידון זה גם מדלקת כל ימיה נר נוסף, דהא יש אור בבית לשלום בית. ומסיק: דנקרא שכחה לעניין זה, דעכ"פ עברה על מצות הדלקת הנר שהיא מצוות האשה. וכן כתב ב'קנין תורה' (ח"ו סי' ט'), הואיל ועיקר הדלקת נרות הוא חובת האישה, אם שכחה – קונסים אותה (ומאידך דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל ב'חוט שני' ח"ד פרק ג סק"ג שאין הוא בכלל הקנס).
בעל שהדליק נרות להבהבם ולהכינם להדלקת אשתו ושכח לכבותם האם קונסים את האשה?
בעל שהדליק נרות להבהבם ולהכינם להדלקת אשתו ושכח לכבותם האם קונסים את האשה? איתא ברבי עקיבא איגר (משניות שבת פ"ב מ"ו) על הא דתנן על ג' עבירות נשים מתות בחלה בנידה ובהדלקת הנר, והקשה מדוע לא נאמר 'בנר', כמו שכתוב 'חלה' ולא כתוב 'הפרשת חלה'? ותירץ: מכאן שחובת האשה להדליק, ועל הבעל להכין את נרות השבת לאשתו, ולכן יהבהבם וידליקם ואח"כ יכבם אותם, כדי שהנרות תהיינה נוחות להדלקה כשהאשה תדליקם אח"כ (וכ"כ המשנ"ב סי' רס"ד סקכ"ח). וה'חשוקי חמד' (שבת ל"א:) חקר באדם שהבהב הנרות והדליקם כשבדעתו היה להכינם לאשתו ותכנן לכבותם על מנת שאשתו תדליקם אח"כ בברכה, ושכח לכבותם והאשה נחפזה להדליק הנרות אך ראתה שכבר דולקות, היא נצטערה אך השלימה עם זה שהבעל הדליקם, ולכן היא לא הדליקה לכבוד שבת, בערב נודעה הטעות, הבעל סיפר לאשתו ששכח לכבות, ונתעוררה שאלה האם לקנוס את האשה שתוסיף כל ימיה נר שהרי לא קיימו לא היא ולא בעלה באותה שבת מצות הדלקת נר. ומסיק: יתכן שאין לקונסה כיון דסוף סוף הנרות דלקו, והיה בהם בדיעבד עונג שבת וכבוד שבת, עונג שבת כי הנרות דלקו, אמנם לא הודלקו לשם כך אבל למעשה דלקו, וגם כבוד שבת, כי סוף סוף הבעל נתעסק בכבוד השבת וגם ההכנה לקראת השבת גם היא צורך וכבוד שבת, ולכן אף שלא קיימו מצוה אין לקונסם, וגם הייתה קצת אנוסה שחשבה שבעלה הדליק נר שבת (מעדני אשר).
חידות לפרשת השבוע:
מדוע הזהיר משה על השבת לפני מלאכת המשכן?
מדוע הזהירה התורה בלאו מיוחד על הבערה בשבת?
איזה חלק מכלי המשכן אינו מוזכר בפרשתנו ומדוע?
מדוע הנשיאים התנדבו להביא את אבני החושן?
איך סחבו במסעות את הכיור וכנו?
ממתי השתנה השם של מזבח הנחושת ל'מזבח העולה'?
איזה דבר היה במשכן ויהיה בעז"ה בבית השלישי, ולא היה במשכן שילה ובבית ראשון ושני?
תשובות:
תשובה לחידה א. כתב ב'לקח טוב' (לרבי משה נג'ארה בשם רבו דרבו) שחשש משה שיצאו ישראל תיכף בשמחה גדולה לאחר שנתבשרו שהקב"ה רוצה להשרות שכינתו ביניהם ולקבל תרומה מידם, ויקדימו מקצתם לצאת ולתקן ולהביא בזריזות, ולא ישמעו אזהרת שבת ויחללו שבת בחשבם שמותר לעשות מלאכת שמים בשבת.
תשובה לחידה ב. כתב ה'תפארת יהונתן', בלוחות הראשונות נאמר טעמה של שבת שהבריאה הייתה בששה ימים 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש', והיה מקום לומר שבשבת אסורות רק המלאכות שנבראו בששה ימים, אבל הבערת האש שהייתה רק במוצ"ש כאשר הקיש אדם הראשון אבן באבן – לא נאסרה בשבת, ולכן הוצרכה התורה לאסור מלאכה זו בנפרד (וייתכן שמפני זה לשיטה אחת, במלאכת מבעיר יש רק לאו ולא כרת).
תשובה לחידה ג. כתב ב'צרור המור' בפרשתנו מוזכרים כל כלי המשכן והארון והכפורת ולא הזכיר את הכרובים בנפרד, מפני שפרשה זו נאמרה בהקהל, ואולי נשארו שם אנשים מהערב רב ויחשבו מחשבות שהכרובים הם כאלוהי זהב ח"ו, לכן לא הזכירם בפירוש אלא נכללים בכלל הכפורת.
תשובה לחידה ד. כתב 'רבינו בחיי': לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם שנאמר (דברים י"ז) 'לבלתי רום לבבו מאחיו', לכך הביאו הנשיאים אבנים שיהיו על לב אהרן בכדי שיתכפרו על גובה ליבם.
תשובה לחידה ה. כתב האבן עזרא, הנה אין לכיור ולכנו בדים ואולי על העגלות היו נישאים.
תשובה לחידה ו. כתב ה'עמק דבר' בפרשת פקודי (מ, ו) עד אז היה נקרא מזבח הנחושת, ומיום השמיני והלאה הקריבו עליו את עולת התמיד שהוא העולה הידועה.
תשובה לחידה ז. כתב הספורנו (סוף פרשת פקודי) כי ענן ה' שהיה על המשכן לא היה בשילה ולא בבית ראשון ושני, אבל בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו, יהיה יותר מזה שנאמר (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב".
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)