חיזוק – לא על חשבון הזולת
"וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (לה, י)
באחד הימים נכנסו כמה אברכים אל הסטייפלר זצ"ל והציעו לפניו רעיון שעלה במוחם: לקראת שבת יש שתי צפירות, אחת בהדלקת נרות והשניה עשרים דקות קודם לכן. הם מציעים שהרב יפרסם שכל בני התורה, האברכים ויראי השמים יקבלו שבת כבר בצפירה הראשונה, והדבר יועיל ביותר לחזק את קדושת השבת.
אמר להם הסטייפלר: "תוספת שבת היא אכן דבר חשוב! שבת היא מקור הברכה ואפשר להוסיף ברכה לכל השבוע. אילו היו הנשים שלכם באות לבקש ממני דבר כזה, הייתי מסכים. אך כשהבעלים באים זה משהו אחר. אישה לפעמים מסכנה ולחוצה כל כך בכניסת שבת, ואם לוקחים ממנה עשרים דקות של הכנות לשבת, היא עלולה להילחץ עוד יותר. אינני סבור שאפשר להדר בקבלת שבת מוקדמת על חשבון האשה".
שמעו האברכים – אך עדיין לא נחה דעתם, והם החליטו להציע את הרעיון שלהם לפני מרן הרב שך זצ"ל.
שמע הרב שך את דבריהם, והגיב: "רעיון נפלא. אילו היו באות אליי נשות האברכים, הייתי ממליץ עליו, אך כשזה מגיע מצד האברכים אני שואל: מי יעבוד עד לצפירה השניה? מן הסתם האברכים יקבלו שבת ויצאו לבית כנסת, והאשה תישאר לבד עם כל הבלגן והעבודה… לא, אינני מוכן לחתום על דבר כזה!"
מפליא היה לשמוע דעת תורה משני גדולי הדור שהתבטאו פחות או יותר באותה לשון: תוספת שבת היא דבר גדול, אך בכל חיזוק שלוקח אדם על עצמו – חשוב לוודא שהחיזוק לא יבוא על חשבון השני ולא יהיה כאן פגם של בין אדם לחברו.
הרב דן גרטלר מחזיק כמה כוללים. באחד הימים הגיע למסקנה שהשעה שבה יש פחות תלמוד תורה מכל יום אחר היא ביום שישי אחר הצהרים. הוא החליט לפתוח כולל מיוחד לאותן שעות. הוא ערך רישום, ומאות אברכים נרשמו לכולל יום שישי אחר הצהרים, שעתיים לפני שבת. כשניגש לספר על כך למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ולבקש את ברכתו, שאלו הרב: "רגע אחד, ומי עוזר לנשים?"
ענה לו: "אני מציע מילגה מכובדת, מקבלים על זה כסף, הנשים מסכימות, הן שלחו את הבעלים".
"בשום פנים ואופן לא!", אמר הרב שטיינמן. "תבטל את הכוללים הללו!"
"אך הם כבר פעילים" – ניסה לטעון – "בתי הכנסת מלאים, מאות אברכים לומדים! אנשים כל הזמן רוצים להצטרף!"
אך הרב שטיינמן לא השתכנע, ואמר: "שום ברכה אינה יוצאת מלימוד תורה, אם הוא על חשבון הצער של האישה. שעתיים לפני שבת הן שעות לחוצות מאד, ובשעות הלחוצות הללו צריך לעזור לאשה!"
העיקרון הזה חשוב ויסודי עד מאד. כדי לבנות משכן צריכים להיות חכמי לב, וכדי לבנות את קומת האדם זקוקים להרבה חכמה ושיקול דעת. אין לעשות זאת בשום אופן על חשבון השני! המתחזק ועל ידי כך גורם לשני צער יוצא שכרו בהפסדו.
ולא רק בשבת, אלא בכל ענייני היהדות. גם מתן צדקה והכנסת אורחים וכל המצוות שבין אדם לחברו, צריך להיזהר שהן לא תפגענה במטרתן ולא תגרומנה לבושה.
בהגדה של פסח שהוציא רבי שלום מאיר ולך שליט"א מסופר, שארגון גדול חילק 'קמחא דפסחא'. היו משפחות רבות נזקקות, והם שכרו מתחם גדול, ובמגרש סידרו ארגזים מלאים מצרכים. לאחר מכן הודיעו שכל משפחה מוזמנת לבוא ולאסוף לעצמה את המצרכים.
הם הגיעו לבקש את ברכתו של הרב שטיינמן ליוזמה שלהם. אמר להם הרב: "כשהמשפחות יבואו לאסוף מצרכים יהיה דוחק במקום, ואולי יהיה קצת בעיה בפגיעה בכבוד. מלבד זאת כל משפחה תוכל לראות מי הן המשפחות הנוספות הנזקקות, והם עלולים להתבייש. כמדומני שעדיף לוותר על המתחם כולו ולשכור משלוחנים שיארזו לכל משפחה את המוצרים שלה וישלחו לביתה".
טענו המארגנים: "משלוחנים ייקרו את הסיפור במאה אלף שקל. בכסף הזה יכולנו לצרף עוד אלפי משפחות לפרויקט".
אך הוא לא הסכים עמם ואמר: "כדאי לשלם מאה אלף שקל של כספי צדקה ובלבד שמשפחה אחת לא תתבייש!"
את האיזון הזה מלמדת אותנו התורה הקדושה, המדריכה אותנו לעבוד את ה' מתוך חכמת לב.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)