לתת מכל הלב
"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה" (לה, כ)
לאחר שמצווה משה רבנו את בני ישראל על הבאת תרומה לבניין המשכן, מספרת התורה כי בני יצאו מלפני משה. ולכאורה מדוע צריך הכתוב לספר לנו זאת, הרי ברור שלאחר תום דבריו של משה רבינו, יצאו ישראל מלפניו והלכו להביא את תרומתם?
אומר ה"אור החיים" הקדוש: "פירוש – שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו".
התורה באה לספר לנו, כי מיד עם תום דבריו של משה רבנו, כאשר שמעו בני ישראל שיש להם הזדמנות לתקן את חטא העגל על ידי הקמת המשכן, יצאו כולם בזריזות כדי להביא את תרומתם לאלתר, וכפי שמספרת התורה: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ".
גם כאן צריך להבין, מדוע כפל הכתוב לשונו ואמר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ".
ה"אור החיים" הקדוש מבאר שישנן שתי דרגות במתנדבים: יש מי שנודב ברצון לפי גודל ממונו והוא אשר נקרא 'נדבה רוחו', ויש מי שנותן מעבר ליכולתו, והוא הקרוי 'נשאו לבו', כי לבו מנשא ומרומם אותו להעריך את עצמו כעשיר יותר ממה שהוא באמת, כדי להרבות את תרומתו.
החיד"א בספרו "נחל קדומים" מבאר, כי טבע העולם הוא שכאשר אנשים שומעים דרשה שנועדה לעורר אותם לתת צדקה, בלבם הם מחליטים לתת סכום מכובד, אך כאשר הם מכניסים את היד לכיס, כבר מתמעט החשק ומתמעטת התרומה, ולעיתים עד שיבואו להוציא את הכסף יש שיתנו פחות ממה שחשבו וגם נתינה זו אינה ניתנת מרצון גמור, ויש שיתחרטו לגמרי מלתת.
על כך מלמדת אותנו התורה כי "כל אשר נשאו לבו" והחליט לתת סכום מסוים לצדקה, הרי בסופו דבר "אשר נדבה רוחו אותו" – כולם נתנו את כל מה שחשבו מלכתחילה, ואיש מהם לא התחרט וחזר בו ממחשבתו הראשונה.
מוסיף החיד"א וכותב: "והוא פלא בהמון ישראל כמה רבבות, אשר כל מה שעלה בלבם הביאו הכל וגם לשמה!"
*
בספר "יסוד יוסף" כתב לבאר עד כמה חשובה כוונת הלב בנתינה לזולת:
לעתים אדם מקבל הזמנה לחתונה מאיזה מכר ומתוך אי נעימות הוא הולך לחתונה. לשם כך הוא טורח טירחה גדולה, משלם למונית כדי להגיע לשם, ובבואו לחתונה הוא רואה קהל רב, והוא ניגש לבעל השמחה, מברך אותו בברכת 'מזל טוב', אולי שותה משהו ומיד עוזב את המקום וחוזר לביתו. בלבו הוא חושב כי הטירחה שטרח היתה לשווא, כי בעל השמחה היה 'מסתדר' גם אם לא היה בא.
אומר ה"יסוד יוסף": לו אותו יהודי היה יודע כמה חשובה ברכה הניתנת בעין טובה, מלב אוהב, עם כוונה אמיתית למען הזולת – היה מבין כמה חשוב היה שבא לחתונה. כי המברך את רעהו מכל הלב, זוכה לכך שהוא ניצל מעונש של 'חיבוט הקבר'. כשם שנהג בטוב-עין עם רעהו, כך ינהגו עמו בשמים. מי שהיה חושב על כך, בוודאי היה מבין שלא הגיע לשווא כדי לברך את רעהו, וברכתו היתה נאמרת ביתר כוונה ושמחה.
*
המשגיח של ישיבת פוניבז', רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, הלך פעם עם אחד מתלמידיו, וכאשר נפרד ממנו התלמיד, בירכו המשגיח בברכת 'לילה טוב'. התלמיד החל ללכת לדרכו והנה הוא שומע שהמשגיח קורא לו לשוב. הוא חוזר למשגיח והנה הוא מברך אותו שנית בברכת 'לילה טוב'.
תמה התלמיד ושאל את רבו: "הרי הרב כבר בירך אותי בברכה זו קודם לכן?"
השיב לו רבי יחזקאל: "אכן בירכתי אותך קודם לכן, אבל אמרתי לך את המילים בלי מחשבה, לכן קראתי לך שנית כדי לברך אותך בברכת 'לילה טוב' עם כל הלב"…
בני ישראל שנתבקשו להביא את תרומת השם, עשו זאת עם כל הלב, עם כל הרצון ועם כל הכוונה ורק כך יכול להיבנות מקום בו תשרה השכינה בישראל.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)