אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א).
אמרו חז"ל (מדרש רבה כג, ד): "אז ישיר משה", הדא הוא דכתיב: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל שירה על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל.
"ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. הווי 'פיה פתחה בחכמה'.
"אמר הקדוש ברוך הוא, לאלו הייתי מצפה. ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)".
בספר 'שעורי דעת', להגאון רבי יוסף יהודה ליב בלוך זצ"ל, אב"ד וראש ישיבת טעלז, עמד על דברי מדרש אלו. יש להבין: הרי לא יתכן כי הדורות האחרונים של יוצאי מצרים השיגו מה שלא השיגו האבות הקדושים. אם כן, מדוע באמת לא אמרו האבות שירה?
בביאור הדבר, מקדים ראש ישיבת טעלז לבאר את תוכנו, עמקו ומהותו של כח השירה, שאינו מבורר לאמיתו בעולם ובדור שבו אנו חיים.
אנשים סבורים שמשורר יכול להיות גם אדם קטן, שפל אנשים, שיכור ובעל תאוה, אשר יקראו לו בדורנו 'משורר עממי'. טועים לחשוב כי אפשר לאדם גס, בעל נפש שפלה, להיות משורר, אם רק קיים בו איזה כח דמיון או כשרון לבטא את דבריו בסגנון יפה ובלשון המדברת גדולות. ואכן, בדורות האחרונים התפרסמו שמות אנשים משוררים, שבהתנהגותם היו אנשים זולים ושפלים.
אולם לאמיתו של דבר אין זו 'שירה'. זהו חיקוי וצל של שירה, לבוש חיצוני הדומה לה ותו לא. מה שהצליח אותו שפל לחרוז חרוזים בסגנון נעים לאוזן – לא לזאת תיקרא שירה!
ענין השירה הוא דבר נעלה, רם ונשגב; ועל כן המשורר צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון, בעל נשמה גדולה וטהורה באמת. אדם כזה יכול לומר שירה.
משמעותה האמיתית של השירה הינה שירת נפש היוצאת מן הלב. כאשר הלב מתמלא רגשות נעלים, המרוממים את נפש האדם וממלאים את כל חללו – מתפרצת השירה מאליה. שירה זהו ביטוי חיצוני של רגשות פנימיים. רק אדם נעלה וגדול, המרומם מהבלי הזמן והתאוות החומריות, גדול המח ורחב הלב, מסוגל לבטא את השירה!
אם נתבונן בדורות הקודמים מי היו המשוררים של עמנו, ניווכח כי היו הם אנשים גדולים, רמי המעלה, חכמים וצדיקים, בעלי רוח נאצלת: רבי משה חיים לוצאטו, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי ישראל נג'ארה, ועוד ועוד חכמים קדושים. כל הרואה את שירתם מתפעל מחכמתם הכבירה ומהצדקות והקדושה המורגשות בכל מילה. רוח הקודש מתבטאת ביצירותיהם. קדושים וטהורים אלו היו משוררינו, ושירתם זכתה להשתמר במשך הדורות בעם ישראל ולפעל נצורות.
השכינה ופמליא של מעלה באו להאזין לשירת רבי ישראל נג'ארה.
נביא כמה מעשים ודוגמאות שמהם נלמד מהי שירה אמיתית.
האר"י הקדוש זיע"א התבטא על הפזמון 'קה רבון עלם ועלמיא' של הגאון הקדוש רבי ישראל נג'ארה זצ"ל, המושר בבתי ישראל בליל שבת קדש, כי שיר זה מביא שמחה בכל העולמות. בספר 'מנהגי בעל החתם סופר' (פרק ה הערה יא), מובא דבר מרעיש אודות פזמון זה:
רבו של מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, הלא הוא איש האלוקים רבי נתן אדלר זצ"ל, הנהיג בביתו שלא ישוררו את זמירת 'קה רבון עלם'. הסיבה לכך מובאת בספר 'משנת חכמים' למהר"ם חאגיז, שכאשר חיבר רבי ישראל נג'ארה שיר זה במקום מושבו בצפת, שלח אליו האר"י הקדוש, שהיה גר בסמיכות מקום, להודיע לו, כי כאשר החל לשורר את השיר באה השכינה עם פמליא של מעלה לשמוע את קולו. אולם היות ומרב להט והתרגשות הפשיל את שרווליו, התרחקו ממנו המלאכים ונסתלקה השכינה.
משום מעשה זה נמנע רבי נתן אדלר מלשורר בביתו ניגון זה, וכך נהגו בעקבותיו גם תלמידו מרן ה'חתם סופר' זצ"ל וצאצאיו. לימים, שאל בנו של ה'חתם סופר', הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, אב"ד קראקא, את אביו לפשר הענין, שכן הוא מאד התעורר מהפזמון 'קה רבון'. אמר לו ה'חתם סופר': "טרם אגלה לך את טעמי, נח לי שתשירו אותו"… מני אז, החלו לשיר 'קה רבון' במשפחתו של החתם סופר.
כעבור שנים, הסביר ה'חתם סופר' את השינוי: "אצל הרבי רבי נתן אדלר, העובדה שהסתלקה השכינה – הרי היא סיבה מספקת להפסיק לשיר מחמת כך. אבל אצלנו, מספיק ה'הוה אמינא' של המלאכים שבאו מלכתחלה להאזין לשירתו, כדי שאכן נשיר אותו בשולחן השבת…"
בבחרותי, כאשר למדתי בישיבת פוניבז', שחו בני הישיבה בהתפעלות מרובה על מעשה שארע בחדרו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל.
היה זה כאשר הגיעו אליו זוג עריריים שבורי לב, לשמוע דברי חיזוק מרבן של ישראל במצבם הקשה, ולקבל ממנו טללי עידוד ותחיה. הרב שך הושיבם בחדרו, התיישב לצידם והחל לדבר אל ליבם ולעודדם. לאחר כמה דקות, לקח הרב שך סדור והחל לקרא יחד עמם את השיר 'קה ריבון', בו טמונים הרבה מיסודות האמונה.
במשך דקות ארוכות עבר איתם קטע אחרי קטע בהתרגשות מרבה, כשמדי פעם זולגות עיניו דמעות. בסיום, שאל אותם הרב שך: "היה לכם חיזוק?" משהשיבו בחיוב, אמר: "החיזוק הזה יגרם בעזרת השם שתהיה לכם ישועה בקרוב!"
ואכן, לתקופת הימים נפקדו בזרע של קיימא.
ללמדנו את כוחה של השירה, וכוחה של אמונה הטמונה בשיר!…
אלו היו המשוררים של כלל ישראל. הם לא היו אנשים פיוטיים, בעלי כשרון לחרוז חרוזים. הם היו בעלי רוח הקדש להטביע את חותם האמונה בזמרת פיהם, ולהשפיע רוממות וקדשה לדורות במלים שיצאו מקירות לבבם הטהור!
גם בניגון המצטרף ומשתלב עם מילות השירה טמונות כוונות מיוחדות ואף עמוקות.
בדוגמה לכך נוכחתי בשנת תש"ס, עת השתתפתי בשמחת תורה במעמד ההקפות בישיבת חברון גאולה. הבחורים רקדו בכל עז לכבודה של תורה, ושרו שוב ושוב את השיר המפורסם "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא…" בעיצומם של הריקודים הסוערים ביקש ראש הישיבה דאז, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, לעצור לרגע. כל התלמידים התאספו סביבו, והוא אמר את הדברים הבאים:
"מדוע מי שחבר את הניגון חבר זאת באופן שיחזרו שלש פעמים על המילה: 'אנא, אנא, אנא'? משום שצריך שהדבר יקבע בנפשו של כל יחיד ויחיד שהוא הוא עצמו עבד ה'! פעם אחת כנראה אינה מספיקה בשביל לקבוע זאת עמק עמוק בנפש"…
בשירה ובהטעמת השירה של כלל ישראל טמונים סודות גדולים! לכל תיבה של הניגון, לכל עליה וירידה בטון ובמלים, יש עומק וטעם.
"יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה"
הגאון הקדוש רבי ישראל משקלוב זצ"ל זכה לקבל לקח מפי רבנו הגר"א מוילנא זיע"א באחרית ימיו. בהקדמתו לספרו 'פאת השלחן', הקדיש רבי ישראל קטעים שלמים העוסקים בעצם גדולת רבו הגדול. הדברים שכתב שם נשגבים ומופלאים וראויים לתלמוד.
בתוך דבריו מצטט רבי ישראל מעשה פלא, המורה על היחס הרם שיחס הגאון מוילנא לענין השירה ולסודות הנגינה, ועד כמה גדול עומק השגתו ברזי השירה, מעלותיה ותכונותיה. הדברים אף מלמדים אותנו על ערך המשוררים של כלל ישראל לדורותיהם. כך הוא כותב:
"ולא יכלתי מלהתאפק מלהודיע ספור אמתי ונפלא אשר שמעתי מפה קדוש, תלמיד מובהק של רבנו הקדוש, רב חביב, נח נפש וצדיק, הרב הגאון החסיד המקבל הגדול המפרסם בעולם, כבוד מורנו הרב מנחם מענדל זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, מירושלים תבנה ותכונן…
"…והיה בעת ששמש לפני רבנו הגאון מנוחתו עדן בהיותו בקהילה קדושה סערהייא, בשעה שסיים פרושו על שיר השירים שקבל ממנו, היה בדיחא דעתיה ושמח בשמחת תורתו הקדושה. ויקרא למחתנו הגאון הרב דסערהייא זכרונו לברכה, ולבנו הגדול הרב המפורסם מורנו הרי"ל זכרונו לברכה, וציוה לסגור חדרו, והחלונות סגרו ביום והדליקו נרות הרבה.
"וכאשר סיים פרושו, נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו. שזכהו להשגת אור כל התורה, בפנימיותיה וחוצותיה. כה אמר כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה וידעם כלם לתכליתם… וחכמת המוסיקה, ושבחה הרבה.
"הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדיה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה נגונים, וכמה מידות הביא משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים, ובאר איכות כל החכמות…
אך אחרי עליתו למרום (- של הגר"א) ספר לי תלמידו הרב הנזכר, ולמען ידעו גדולת תורתו ולא ישתכח – כתבתיה פה…"
והדברים מרעישים!
התפעלות תמידית – ללא הרגל ומלומדה
אחר שראינו כל זאת והבנו כי השירה הינה ביטוי של הרגש הלב, וכאשר יש התרגשות גדולה פורצת השירה – נבין את הענין עמו פתחנו.
הנה בקריעת ים סוף הגיעה ההכרה של כלל ישראל לידי מצויה העליון ביותר, עד כי פרצה השירה מפיות כולם. היתה זו הכרה בניסיו של בורא עולם, בכבירות ההשגחה ונאדרות כוחו. כשכל זה חדר היטב והתמזג באישיותם של כלל ישראל, פרצה ה'שירה', המוכיחה על בהירות וחדות ההכרה של 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.
עצם פריצת השירה הוכיחה על חדירת ההכרה אל תוך תוכה של האישיות, נפש וגוף כאחד. 'שירה' לא אומרים; שירה אמיתית אינה מתכננת – היא פורצת! אם לא תפרוץ השירה, משמע שאיננה שירה. הכרה בנס מסוגלת להביא לפרוץ שירה.
להכרה זו של אמונה חושית ושל התפעלות, הגיעו כלל ישראל כשעמדו על הים.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)