"נשאו לבו"
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ…" (לו, ב)
הרוצה באמת – זוכה ומצליח
"כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו" – לא נאמר "וכל" עם ו', אלא "כל אשר נשאו לבו".
כלומר – אומר ה"חפץ חיים" – אתה יודע למי נתן הקב"ה חכמה? – "כל אשר נשאו לבו לקרבו אל המלאכה לעשות אותה". הקב"ה לא הצביע בתורתו על מישהו מיוחד אלא כל מי שזכה למעלה של "נשאו לבו" – יהיה מי שיהיה – הצטרף.
אותו אחד ש"נשאו לבו", אם היו שואלים אותו: אתה לא יודע לעבוד, אם כן איך אתה הולך לעשות? – היה עונה: ה' מבקש, אני הולך. לעשות למען הקב"ה!
התקיים בו "ויגבה לבו בדרכי ה'" – כך מסביר הרמב"ן. כי מעולם הוא לא למד את המלאכות הללו, לא התאמן, אינו יודע בתחום בניית המשכן שום דבר, אבל אם הקב"ה אמר לעשות – "נשאו לבו". והיהודי זה קיבל חכמה מאת ה' יתברך, והצליח להשכיל, לעשות ולהשתתף בבניית המשכן.
רבי שמחה קסלר זצ"ל, הרב של 'קרית ספר', היה איש גדול. היתה לו אמא זקנה והוא נהג לבקרה רבות. פעם אחת ביקשה ממנו אמו שיתקן את התריס שנשבר. נטל את כלי העבודה שהיו בבית, ניגש, התחיל פה והמשיך שם ותיקן את התריס. אחר כך הגיע לבית אמו יהודי שמבין בתריסים והתעניין: "מי תיקן את התריס?" ר' שמחה השיב: "אני". השתומם: "אתה תיקנת את התריס?! איך יכול להיות, ממתי אתה יודע לתקן תריס כזה, הרי צריכים להיות לכך מומחה". ר' שמחה השיב לו: "באמת אני לא יודע, אבל אמא ביקשה. היתה לי מצות כיבוד אם, ניגשתי ועשיתי. והצלחתי".
מה הלימוד שלנו מהדברים הללו?
הרבה פעמים אדם חושב לעצמו: איך אני יכול, מה אני יכול, מי אני ומי אני? לא, לא! "כל אשר נשאו לבו לקרבו אל המלאכה" ואז מגיעה הסיעתא דשמיא – "נתן ה' חכמה בלבו".
אני אתן את הכל
ולא רק זה.
ברוחניות, לפעמים, גם אם בסופו של דבר לא עשה מאומה, מקבל כאילו עשה. וזוכה לקבל שכר טוב.
כמה פעמים דיברנו והבאנו את שמונת הביאורים על הפסוק בפרשה: "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'" (לה, כט). הפסוק אומר דרשוני: מי הם "בני ישראל" וא"כ מה הכוונה "איש ואשה"?
עתה נביא רק את פירושו של האלשיך הקדוש הנוגע לדברינו.
הוא אומר כך. כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה. הם התנדבו להביא הרבה מאד לכל המלאכה.
לדוגמא: האחראים על קיבוץ הנדבות מבני ישראל התעניינו אצל כל אחד ואחד: "האם אתה רוצה לתת למשכן, וכמה אתה מעוניין לתת?"
לגבי זהב, הנשאל הראשון השיב: חצי קילו.
מצוין, חצי קילו. יפה מאד.
וכמה כסף? – עשר קילו.
יופי.
כך עברו מאיש לאיש.
היה שם אדם אחד שאמר: "מה פתאום שאתן עשר קילו בלבד? תשאלו בבקשה את משה רבינו כמה זהב צריכים לכל המשכן, ומהי כמות הכסף הנצרכת למשכן, וכמה נחושת? שהרב יעשה חשבון על הכל, ואני מעוניין להביא – את הכל!"
"יש לך?" שאל אותו משה רבינו.
"רבינו, אין לי, אבל מדוע מציעים לי לתת רק חלק מהזהב? רצוני לתת להקב"ה את כל הזהב למשכן"…
"אבל אין לך?"…
"אבל רצוני לתת את ה-כ-ל!"
אה, אתה רוצה? – אומר האלשיך הקדוש: כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציוה ה'. ליבך רוצה מאד להביא את הכל? "הביאו בני ישראל!" – נחשב לך כמו שהבאת! אם רצונך באמת.
מה פירוש הבאת? הרי לא הביא? התשובה "נדבה לה'". בנדבה לה' מחשיבים גם כאלו נדבות. נסביר מה הבדל בין נדבה לבשר ודם לבין נדבה לה'.
יאמר אדם לעצמו: "כל כך הייתי רוצה למצוא איזה אברך תלמיד חכם גדול, שעתיד בקרוב לחתן את בתו, לתת לו דירה שלמה, עם רהיטים, עם חתונה, שלוש מאות אלף דולר לתת לו על השולחן".
נו, תיתן.
אין לי.
כמה יש לך?
יש לי רק אלפיים דולר.
מה יש לו מזה שאתה רוצה? הוא צריך כסף. לא רצון. אבל בנדבה למשכן אין זו נדבה לאדם, זו נדבה להשם. כלומר, בין כה אתה לא נותן לו כלום, וכי ה' מקבל ממך משהו?! וכי הוא לא יכול להסתדר בלעדיך. העיקר של הנתינה של בשר ודם היא נתינת הלב והרצון. ואם כן, עם לב אפשר אפילו לתת את הכל. כמובן, כאשר זה באמת ממש, וכאשר הלב יכול היה לעמוד במבחן המציאות.
הוציאו את הכלבים השחורים
נסיים במעשה על שכר ועונש.
כאשר למדתי בישיבה קטנה פוניבז, ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי מיכל יהודה ליפקוביץ סיפר לנו כדלהלן:
הוא היה יליד העיר וולוז'ין. בילדותו, לא רחוק מביתם התגורר יהודי בעל מחלוקת ממדרגה ראשונה ממש, החיות שלו היתה מהמחלוקת. המחלוקות היו שמחת לבו. ככל שרק יכול היה – עשה מחלוקת.
כאשר הגיע זמנו להיפטר מהעולם, עמדו ליד מיטתו שכנים ואנשים מבני המשפחה, ולפתע החל לצעוק במר נפשו: "תוציאו מכאן את הכלבים השחורים שרוצים לטורפני" אמרו לו: "שקט, אין כאן שום כלב מה אתה צועק?!", בכה ואמר שוב: "תרחמו עלי, אתם לא רואים את הכלבים הנמצאים כאן, תוציאו אותם מכאן!", אז הבינו כי הכלבים האלה הם דברים רוחניים שחורים ומצערים מאד שרק הוא "זוכה" לראותם… רח"ל, והם באים לקבל את פניו עם צאתו מהעולם הזה.
רבי מיכל יהודה זצ"ל המשיך לספר לנו, מפי השמועה, את הלאידך גיסא, אודות רבו הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל, ראש ישיבת רימייעלס בווילנא, בעת פטירתו.
בההוא יומא לפני הסתלקותו אמר הגאון רבי שלמה היימן: "תכניסו כיסא! רבי עקיבא איגר בא!".
חלפו כמה דקות ושוב אמר: "תכניסו כיסא! הגאון רבי חיים עוזר בא לכאן".
הסביר רבי מיכל יהודה בהתרגשות: לדעתי, מדוע דווקא שני הגדולים הללו באו לקבל את נשמתו. רבי עקיבא איגר, כי לא היתה סוגיא אחת בלימוד הישיבה שהיה בה רבי עקיבא אייגר ולא עסק בדבריו בשמחה עצומה. ורבי חיים עוזר מוילנא? פשוט, כי היתה ביניהם אהבת דוד ויהונתן.
לימים, פגשתי את רבי יהושע שיף שליט"א [חתדב"נ של הרה"צ מקים עולה של תורה, רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל] שלמד תורה מפי הגר"ש היימן בישיבת 'תורה ודעת', התעניינתי אולי היה בשעת הסתלקותו של הגר"ש היימן, ומשהשיב בחיוב סיפרתי לו את מה ששמעתי מהגרמי"ל, מיד החזיק באוזניו ואמר: "אוזניים אלו שמעו את הדברים הללו מרבי שלמה זצ"ל בשעת פטירתו!"
"האם אכן הכניסו כסאות?" – שאלתי, ור' יהושע השיב: "בוודאי עשו כך, הבינו כי זו המציאות שאכן הגאון רבי עקיבא איגר ורבי חיים עוזר באו כעת לקבל את פניו, ומפני הכבוד מכניסים כיסאות כבקשתו". הוא תפס את אוזנו והראה לי שוב: האוזן הזו שמעה של המילים הללו בשעות האחרונות של מורי ורבי: "הכניסו כסאות".
נו. אחד זוכה שכלב שחור מגיע לקבל את פניו, ואחד זוכה שרבי עקיבא איגר מגיע…
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)