יקותיאל יהודה גנזל / ורעה אמונה
לאחר שנת לילה שישנתי, אי אז, בווינה המלכותית, התעוררתי לבוקר וינאי שכלל טבילה ותפילה בבית הכנסת החסידי המקומי ולאחר מכן 'פת שחרית' במאפיה המקומית, לא חרגתי ממנהג העולם והזמנתי כוס קפה' לצד הארוחה.
כשהגישו את הקפה, הוריד המלצר האוסטרי המנומס מהמגש לצד הקפה המהביל, גם כוס זכוכית מלאה במים צוננים. "לא הזמנתי מים", הצטדקתי בנימוס לא אירופאי (לך תדע כמה אירו גובים על כל לגימה מיותרת).
המלצר, פפיון לצווארו וחיוך אירופאי מאולץ על פניו, הסביר לי (בגרמנית אוסטרית המובנת לדוברי יידיש): "המים מגיעים לצד הקפה. לאחר כל לגימה של קפה, אתה לוגם מהמים כדי לרענן את החך ובכך אתה מבטיח לעצמך את מלוא ההנאה מלגימת הקפה הבאה… טעם חדש של קפה מתפשט בפה ומענג את בלוטות הטעם"…
בשעתו די הזדעזעתי מהמושגים החדשים בתאוות האכילה והתענוג. כיום, אני נזכר מהסיפור כשאנחנו עומדים בדפים הראשונים
של בבא מציעא, במסגרת הדף היומי.
כדי ליהנות מקפה, צריך ליצור התחדשות בכל לגימה. וכדי ליהנות מהדף היומי (להבדיל), אנחנו חייבים למצוא לעצמנו התחדשות בכל דף. לא לדחוף את 'הדף היומי' כמשהו מובן מאליו לתוך סדר היום, אלא למצוא לעצמנו את הדרך הכי נוחה ומענגת ללימוד היומי. אם שיעור מעניין או חברותא, אם במיני תקרובת או במקום לימוד שמהנה אותנו (אצלנו בבית המדרש יש שני זוגות חברותות שמגיעים לבית המדרש מצוידים בשתיה צוננת או במיני מזונות פריכים, ועם הלימוד מגיע התיאבון…).
ככל שנצליח לחדש את ההנאה מכל יום ומכל דף – כך נישאר חבוקים ודבוקים אל דף הגמרא
(המבשר)