הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר
לא תמיד זאת עצלות, לרוב הפחד מתוצאות הבדיקה הוא הגורם לדחיינות, להדחקה. הרעיון לעמוד מול המראה מעורר בושה, מי יודע את מי נמצא שם. עצם המחשבה על התבוננות פנימית כבר מדכאת, וכי מהו הסיכוי שהמאזן יהיה חיובי… ובכל זאת, התאריך מתקרב – נרצה או לא.
ריבונו של עולם יודע את תמונת מצבנו ובכל זאת מבקש מאיתנו להכיר אותה בכוחות עצמינו, מדוע? האם נצליח לשפר אותה באמת עד ליום הדין? וכי זה מציאותי להשתנות לגמרי בפרק זמן של חודש ימים? מסתבר כי בעצם הכרת המצב נמצא גלגל ההצלה שלנו, ודווקא המפגש הלא נעים עם המאזן הוא הפתח לזכות בדין.
2
פרשת ביכורים מזכירה לנו את ליל הסדר, הסיפור ההיסטורי שלנו על ארמי אובד אבי ועל גלות מצרים הנוראה הם הליבה של פרשת ביכורים, וההקשר בין זה לבין הביכורים דורש הסבר. אדם רק בא לומר תודה על היבול החדש ומתבקש לשחזר את השורשים הלאומיים שלו, מדוע?
אחת הבעיות היותר שכיחות במערכות יחסים שבין הורים לילדים, ושאינן חולפת עם הגיל, היא רגשות אשם של ילדים כלפי הוריהם, קשת רחבה של טענות שהצד השווה לכולן הוא התפיסה שההורים חייבים לנו משהו. היות ובחישובים מתמטיים יתכן ויש איזה שהוא צדק בחלק מן הטענות לכן אין טעם להתווכח עמהן, אז מה בכל זאת עושים?
3
המפתח נמצא במשפטי הפתיחה של 'חובת הלבבות' לשער חשבון הנפש: מהותו של חשבון הנפש הוא שנכיר בטובות שקיבלנו מהבורא ונדע את מצבנו במילוי חובותינו כלפיו, ובהמשך דבריו מתאר את הרגשת האדם כשמבין שעצם המציאות שלו בעולם היא חסד גמור כיון שהבורא לא היה חייב לברוא אותו בכלל, ולכן, כל מה שהוא מקבל זהו חסד מוחלט, ואילו הכרת הטוב שלו כלפי הבורא היא אין סופית. [הוי אומר כי ראשיתו של חשבון נפש הוא קודם הבנת הרקע ולאחריה חשבון המעשים, כך תמונת המצב ממלאת אותנו בושה…]
והנה הקב"ה השווה את כבוד ההורים לכבודו, כי גם נקודת המוצא מול ההורים הינה הכרת הטוב אין סופית על שהביאונו לכאן, ומול ההרגשה הזאת אין לנו בכלל פתחון פה. זהו עומק המצווה של כיבוד הורים המרוממת את האדם מעל החשבונות, הרגשות והאכזבות. נכון שלא תמיד זה קל, אבל זאת האמת האלוקית.
4
כשאדם רוצה לומר תודה באמת הוא חייב להבין את עומק המשמעות שלה. הביכורים הם הפתח לפרוץ מעבר לקווי האויב הגדול שלנו – השיגרה. תנובת הארץ המלבבת היא זכוכית מגדלת על כל הטוב שאנו מקבלים בלי לשים לב, יום יום שעה שעה. אבל איך בכל זאת נשים לב?
חוסר שימת הלב נעוץ בתפיסה המוטעית שאנו מחויבי המציאות ולכן אספקת צרכינו הקיומיים מובנת מאליה, וכשמשהו משתבש חלילה או אפילו כשהחלומות לא מגשימים את עצמם אנו לא מבינים מה קורה כאן… ומי בכלל מדבר על להודות על השיגרה המבורכת ועל שהכול הולך כמו שצריך… ומי בכלל חושב האם וכיצד אנחנו משלמים על כל הטוב הזה.
הביכורים הם הזדמנות לשוב לנקודת הראשית שלנו ולזכור כי בדרך הטבע, מול לבן הארמי ופרעה וכל ההולכים בדרכו לא היה לנו בכלל קיום, והנה לא רק ששרדנו ונגאלנו, גם זכינו לבוא אל הארץ הנפלאה ולהנות מפירותיה, ורק לאור המבט הזה נבין כי בעצם כל היש הוא חסד בלתי נתפס, וכל הדברים הקטנים שנראים כה בנאליים הם מתנת חינם ענקית. רק כך יש משמעות אמיתית לתודה.
5
מי באמת חושב שיתרת הזכות שלו מספיקה בכדי לשלם על עצם החיים ועל כל מה שמקופל בהם, ואיך מתמודדים עם יתרת החובה, התקלות, העוונות והחטאים? ועם מה בכל זאת אנחנו באים ליום הדין? התשובה המפתיעה היא שדווקא עם ההרגשה הזאת, עם תחושת הבושה מול הטוב והמיטיב, עם הידיים הריקניות מול הררי הטובה שאנו מקבלים. נשים לב כי הפסוק "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" פותח את הסליחות של כל העדות, משום שהבושה היא השער, היא התקווה.
באופן טבעי הנשמה של יהודי שואפת לדבקות בבוראה ולכן כל רגש של בושה מעורר רצון לאיזה שהוא שינוי, להיות טובים ונקיים יותר, ואפילו התקדמות של פסיעה אחת היא צעד ענק לשינוי שבע"ה ימשיך קדימה.
זאת ועוד, הרי מהותו של ראש השנה הוא המלכת הקב"ה, וכשאדם מכיר בדין, כשהוא יודע שהוא חייב בדין, בכך הוא בעצם מכיר ומקבל על עצמו את מלכות ה', וזה כבר סיבה לעבור את הדין בשלום ולקבל תפקיד ואמצעים לשנה החדשה.
6
אבל סוד נוסף יש כאן. הקיום שלנו נשען על י"ג מידות של רחמים שהתגלו אלינו דווקא בשעה הכי מבישה שלנו, כשעמדנו ללא זכות קיום אחרי חטא העגל, וזה אומר שי"ג מידות משפיעות דווקא כשאין סיבה וזכות אחרת לקבל, "וחנותי את אשר אחון" – מתנת חינם. ומי זכאי לקבל מתנת חינם?
חז"ל גילו לנו כי הקב"ה נושא עוון למי שהוא בעצמו נושא עוון ומעביר על מידותיו. אדם שלא מקפיד על השני, שאין לו טענות ואיננו מנהל חשבונות, הוא זה המכיר בכך שאין לו משל עצמו כלום, שלא מגיע לו כלום, ולאדם כזה הקב"ה משפיע מאוצר מתנת חינם.
הבושה היא התפיסה הנכונה של עצם המציאות שלנו, של אינספור הטובות שהיא מורכבת מהן, כשהיא עומדת מול המעשים שלנו. הבושה היא הכרה ש"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", אין לנו טענות, אין לנו כלום, אין לנו פתחון פה, רק ממך אילך נברח, אל אוצר מתנת חינם שלך.