וספרתם לכם .(ויקרא כ"ג, ט"ו)
מצות ספירת העומר מלבד זאת שהיא משמשת כמטרה בפני עצמה לספור את הימים שעברו מאז יום הבאת העומר ממחרת הפסח, ולהתחזק בעבודת השם מכח שיירי אורות חג הפסח שעברו עלינו לטובה, היא גם משמשת כהכנה לקראת יום הבאת והקרבת מנחת הביכורים החדשה לבית השם – בחג השבועות. כל יום ויום של ספירה מבטא את ההכנה לחג השבועות, את הכיסופים וההשתוקקות לתורה ולקבלת עול מלכותו יתברך עלינו.
שמעתי פעם מאחד הגדולים שהתבטא: "הארבעים ותשעה ימים של ספירת העומר, הם ארבעים ותשע פעמים בהם אנו מבטאים את ההשתוקקות שלנו, אנו אומרים בשפתותינו: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר!", ובכל פעם מחדש אנו מברכים ומודים לה' יתברך שהוא מקדש ומטהר אותנו על ידי קיום מצוותיו, ורק לאחר ארבעים ותשע ברכות כאלו אנו מסוגלים לקבל את התורה".
הרש"ש בספרו 'נהר שלום' מביא בשם המקובלים, כי כעין צורת ההתנהגות שיתנהג האדם בימים האלו כך תהיה ההנהגה עימו משמים כל השנה כולה.
זאת אומרת, בימים אלו הקדוש ברוך הוא כביכול יושב ומצפה לראות כיצד האדם מנצל אותם להתעוררות עצמית, עד כמה מוכן האדם להקדיש מעצמו להתעלות, כיצד הוא מתכונן לקבל את התורה, ובצורה הזאת הוא אכן משפיע עליו רוב שפע וסייעתא דשמיא. כי בכדי שהתורה תהפוך לאדם לסם חיים, מרפא למידותיו ולנגעי רוחו, צריך התכשרות והתעוררות עצמית ראויה, וזהו סוד הימים שקדמו לקבלת התורה.
כלשונו הידוע של החינוך (מצוה ש"ו): "נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא… כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן".
ומכאן עלינו ללמוד, את גודל מעלת ההכנה והשאיפות לקבלת התורה; התורה קבעה מצוה מיוחדת לספור את מנין הימים בכל יום ויום מחדש, כדי לטעת בלב ובנפש את הכיסופים והרצונות לקבלת התורה, ובלעדי השאיפה הזאת כלל ישראל לא היו זוכים לתורה. כך גם בכל שנה ושנה מחדש, על ידי הספירה הנשמה שלנו נעשית מזוככת וטהורה יותר, ועל ידה אנו זוכים לקבלת התורה.
התוכחה של רבי ניסים שהצמיחה מורי הוראות
פעמים רבות אנו נוגעים בנקודה זו; כל השגה ומעלה רוחנית דורשת מהאדם רצונות עזים ושאיפות גדולות, ובלי זה לא שייך לזכות בשום השגה ומעלה, והדבר פשוט וברור שכל גדולי וחכמי ישראל בכל הדורות זכו להתעלות למדרגות גבוהות רק מכח השאיפות הנעלות והגדולות שבערו בהם.
מלבד מה שהשאיפה מגברת בפועל את כח העבודה, ופותחת שערים רבים להשיג ולקלוט הרבה יותר, הרי היא כשלעצמה מגדלת ומרוממת את האדם. כי כשבוערים בו שאיפות ורצונות עזים לזכות במדרגות גבוהות בתורה, בעבודת השם, במידות של בין אדם לחברו, פנימיותו נעשית מרוממת וגבוהה יותר, ואין זה פלא איפוא שמצליח להעפיל למדרגות כה רמות.
שאלו פעם את אחד הגדולים: "מדוע אנחנו לא זוכים בדורות האחרונים לגדולי תורה מופלגים כמו שהיו בדורות עברו? להיכן נעלמו כל גידולי הקודש שצמחו בערוגת הישיבות בשנים עברו?".
השיב אותו אדם גדול: "הדור שלנו לקוי בענין זה של חוסר שאיפות, לדאבוננו הלומדים בזמננו מסתפקים במועט, שבעים כבר מחלק זעיר בעבודת השם. בזמננו נעדרים בעלי רוח כמו שהיו פעם שהיתה בהם שאיפה לדעת ש"ס… להיות בקיאים בכל חלקי שולחן ערוך בעל פה… להגיע לדרגת רוח הקודש בסולם הערכים של רבי פנחס בן יאיר… אמנם יש מעטים אחרת, אבל הם רק יחידי סגולה, ולכן התוצאות בהתאם, רק אחד ושניים מאלף מגיעים לדרגות גבוהות…".
כשהייתי אברך צעיר בכולל, עסקו שם כמעט כל השנים בסדרי נשים ונזיקין, ופחות התמקדו בחלק ההלכה. פעם אחת נכנסתי לדודי מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ (שליט"א) זצוק"ל, והוא התעניין: "במה עוסקים בכולל?", השבתי: "במסכת בבא בתרא דף פלוני".
רבי ניסים הוכיח אותי בעדינות: "זה פלא אצלי שישנם אברכים שנמצאים בכולל שנים רבות, גם עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא התחילו לעסוק בהלכה למעשה. למה הם ממתינים?!…"
לא השבתי מאומה, נאלמתי דום.
אך רבי ניסים מיד הוסיף ואמר: "אין מקום לייאוש, אפשר להתחיל כעת… דודי מרן ה'חזון איש' זצ"ל מדבר על כך בספרו אמונה ובטחון".
אחד המו"צים ששימשו לפניו בהוראה, מיהר להביא את הספר, ופתח בו בפרק ג אות כו, בו כתב ה'חזון איש' בנחרצות אודות חשיבות לימוד התורה וההלכה בכל גיל ובכל מצב, בזה הלשון:
"…אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט, גם הוא בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להיכנס לבית המדרש לבקש תורה… ואמנם אין הדבר הזה על פי התורה, כי חובת האדם בעולמו כל עוד הנשמה בקרבו להשתדל להיות הולך וגדל… שלא תהיה העדרתם בהלכה להן לקלון…".
בדבריו הכנים והנעימים הצליח רבי ניסים לחרוש חריש עמוק בליבי. חזרתי לכולל סהרורי. פניתי לכמה תלמידי חכמים מחשובי לומדי הכולל ומסרתי להם את דבריו, הם לקחו זאת ברצינות, ובזכות פעילותם בנושא נפתחה מסגרת מיוחדת להלכה, ואכן חלקם צמחו מורי הוראה חשובים.
הכל מכח ההתעוררות שעורר רבי ניסים. הוא נטע באברכים שאיפה עזה והשתוקקות מיוחדת לעסוק בהלכה!
הסבא מקלם, מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, כותב בכתביו כך: "העיקר צריך האדם להגדיל תשוקתו, כי כל הכוחות תלויים בתשוקתו. כי אם אין לאדם כח המושך אותו לעשות, אין לו כח גם ללכת ברגליו ובהכרח ימות ברעב, וכן הוא בחכמה ביתר שאת וביתר עוז".
ואכן, היה מוסר הגאון הצדיק רבי אבא גרוסברד זצ"ל, משגיח ישיבת לומז'ה, כי שמע מרבו מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל ממיר, תלמידו הגדול של הסבא מקלם, כי אם רוצים להגדיר את אחד מאבני היסוד במשנת חינוכו של הסבא, ניתן בהחלט להצביע על נקודה זו, שהיה מזרז אודותיה תמיד, וחינך את תלמידיו לאורה; היא החובה הנחוצה להשיג את אהבת החכמה, "היא הרוח המניעה את כל האדם!", אמר.
והוסיף רבי ירוחם בנימה אישית: "אכן אהבת החכמה היא שעמדה לי להגיע למצבי".
תקופה זו של ספירת העומר, המהוים ימי הכנה לקבלת התורה, תפקידנו הוא להגביר בקרבנו שאיפות, להביא את פנימיותנו לידי השתוקקות אמיתית לזכות בסגולת התורה, כי רק כך נוכל לעלות לפסגות גבוהות.
מי יצא מה'בוידעם' בשיעורו של רבי אלחנן?
נוסיף עוד מילים אחדות על חשיבותן של שאיפות:
בספר הנפלא 'מגד גבעות עולם', שכתב הרה"ג רבי מיכל זלמן שורקין שליט"א, מגידולי ישיבת 'בית התלמוד' בארצות הברית, מובא סיפור נפלא בענייננו:
בתחילת התייסדותה של ישיבת 'בית התלמוד' ביקשו שני בחורים מידידיו להצטרף לשורות הישיבה. הם קמו מוקדם בבוקר ונסעו במשך כשעתיים עד לבית המלון 'צוקער', שם שהה באותם ימים ראש הישיבה הגאון רבי ליב מלין זצ"ל, כדי לעמוד לפניו בכור המבחן.
הם הצליחו במבחן וקיוו לקבל תשובה חיובית, אך רבי ליב שתק כעשר דקות, ואחר כך אמר: "נו, תשובו בעוד כמה ימים שוב".
הם באו שוב לאחר כמה ימים והמחזה חזר על עצמו, רבי ליב שוחח איתם בלימוד, וגם הפעם היה נשמע להם כי הוא שבע רצון מהם. אך כשסיימו את המבחן הוא שתק כעשר דקות, ואמר: "נו, תשובו בעוד כמה ימים שוב".
כששוב חזר המאורע על עצמו בפעם השלישית, וכמעט אמר להם רבי ליב: "נו, תשובו בעוד כמה ימים", הם השתוממו. הרי רבי ליב ידע שהם באו ממרחקים, ולא הבינו מה הטעם שהוא מטריח אותם לבוא שוב ושוב, ובפרט שהם הצליחו מאוד בפעמים הקודמות. הם הסיקו בינם לבין עצמם כי מן הסתם מסתתרת כאן סיבה נסתרת שבגינה הוא אינו מעוניין בהם.
אז קפץ אחד הבחורים ושאל את רבי ליב בסערת רוח: "ראש הישיבה קיבל אותנו לישיבה או לא?".
"בודאי התקבלתם", השיב רבי לייב בחיוך, "כבר בפעם הראשונה קיבלתי אותכם".
"אם כן, מדוע כל הטורח הזה?", שאלו הבחורים בפליאה, ורבי ליב השיב: "כי לא ביקשתם, וכשלא מבקשים אסור לתת!".
רבי ליב הסביר, כי עד שלא שומע במפורש מפי הבחור שרצונו ובקשתו להתקבל לישיבה כדי ללמוד בה תורה ולהתגדל בה, לא רק שאין לקבלו, אלא אף אסור לקבלו. לכן כל זמן שלא שמע רבי ליב את משאלת לבבם נשמעת מפיהם, לא השתכנע ברמת שאיפותיהם וכוונותיהם, ונמנע לומר להם כי התקבלו לישיבה.
מפליא! סף הקבלה להיכנס להיכלה של ישיבת 'בית התלמוד' היה תלוי ברמת הביקוש וברמת השאיפות. כי רק בחור שמשתוקק ומתאווה ללמוד מסוגל להצליח ולצמוח תלמיד חכם.
ועוד סיפור מפעים:
עד לפני שנים אחדות חי בינינו אדם גדול מאוד, תלמיד חכם ושקדן מופלא, הגאון רבי שלום צבי שפירא זצ"ל. הוא הרביץ תורה כל שנותיו במסירות רבה בכמה היכלי תורה חשובים, גם חיבר חיבורים מחוכמים בעומק העיון והאגדה בהרבה ממקצועות התורה. אני זוכר את שגב שקידתו העצומה בהיכל כולל 'חזון איש', הוא למד שם בקול רם, בחיתוך לשון ובבהירות מילה במילה, בנעימות מיוחדת במינה.
בבחרותו משנת תרצ"ג עד תרצ"ט הוא זכה ללמוד בישיבת ברנוביץ' אצל הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, שם הוא עשה חיל בלימודו, יגע ועמל בתורה בשקידה וברציפות מדהימה. עדי ראיה העידו, כי סדר לימודו היה שש שעות רצופות בעמידה!
השיעור המרכזי בישיבה היה כמובן שיעורו של רבי אלחנן, אך רשות הכניסה אליה לא ניתנה אלא לבחורים המבוגרים בלבד. רבי שלום צבי שהיה 'מבקש' גדול לא היה מסוגל לעמוד באיסור זה שהוטל על הצעירים, וממש לא התאפק.
בצעד אמיץ ונועז החליט באחד הימים להיכנס לחדר שיעורים קודם תחילת השיעור, וכשאיש לא היה בחדר נשכב תחת השולחן הגדול והכבד עליו מסר רבי אלחנן את שיעורו, וכך האזין לכל מהלך השיעור בשקט ובדומיה, והרווה את צימאונו הבלתי נשלט לקבל תורה מפי רבי אלחנן הקדוש. אך התענוג לא נמשך זמן רב, כי כעבור כמה ימים רבי אלחנן הרגיש בזה, ולא הרשה לו יותר להמשיך במנהגו.
פעם אחרת ניסה להסתתר ב'בוידעם' [עלית הגג], אך מיד כשנכנס רבי אלחנן לשיעור, הכריז: "לא אוכל היום למסור שיעור עד שיצאו כל המסתתרים בבוידעם…". בלב כבד נאלץ רבי שלום צבי לצאת ממקום מחבואו לעיני עשרות התלמידים המשתאים, כשכל בגדיו מאובקים כהוגן… כך זכה לקיים בעצמו 'והוי מתאבק בעפר רגליהם' כפשוטו!
איזה ביקוש! אלו שאיפות! איזו השתוקקות! אין זה פלא איפוא שרבי שלום צבי צמח תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שקדן ומחדש עצום!
יהי רצון שנזכה לנצל כראוי את הימים הללו, ולהיזהר לא להחטיא את מטרתם ותכליתם, כדי שהם יהיו מנוף לעלייה לכל השנה כולה. להעריך את גודל הזמן ולא לבלותו ולבזבזו בהבלים. להשקיע יותר בעניינים רוחניים בתורה ועבודת השם, ולהשתדל לרכוש בהם קניני נצח, ובזכות ההשתדלות יושפע עלינו ממרומים רוב ברכה והצלחה, קדושה ורוממות, ונזכה לקבל את התורה בטהרה, בשמחה ובטוב לבב.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')