"אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה (רש"י)
רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, היה הולך באמריקה ב'איסט סייד' אחר תפילת שחרית מבית המדרש לביתו, והיו אנשים עומדים בצידי הדרכים כמו אצל ר' שלמה קלוגר בבראד, שהיו השואלים עומדים משני צידי הדרך מוכנים עם השאלות שלהם. זה שואל ב'אורח חיים' וזה ב'חושן משפט', זה שואל ב'יורה דעה' וזה ב'אבן העזר'. ור' משה הקטן, הצנום, זה האיש ה'מרעיש ארץ המרגיז ממלכות', הולך ביניהם והוא עונה פה ועונה פה… הוא עונה תשובות בכל ארבעת חלקי שו"ע, תשובות כלולות ומבוססות, ומהצד עומד יהודי הרואה זאת פעם ראשונה בחייו, מעולם הוא לא ראה דבר כזה, שבן אדם עובר, עומדים משני צידי הדרך ושואלים אותו שאלות, והוא עונה… –על כל דבר הוא עונה.
רבי משה שמע את זה, והוא מבין היטב שאין כוונתו לקנטר, הוא הסתובב אחורנית. ניגש אל היהודי, הוא לא מכיר אותו. הוא רואה אותו כעת פעם ראשונה, אך חזותו הכירה בו שהוא יהודי זקן ומכובד. לוחץ לו ר' משה את ידיו, בכל הכבוד, ואומר לו: – אני רוצה להגיד לכם משהו, אם לומדים שלש מאות שבעים וחמש פעם ארבעת חלקי שולחן ערוך, אפשר לפסוק ככה… כך הוא אמר, והמשיך הלאה…
ואצל הגאון מוילנא…
כשבאו ורצו להיות מלומדי השיעור אצל הגאון מוילנא, הוא היה בוחן אותם. אבל צורת הבחינה אצלו, לא הייתה מה חידשת. אלא אמר לו: 'תגיד לי, איזה דף גמרא אתה יודע הכי טוב מכל הש"ס'?.. – איזה דף גמרא אתה למדת הכי הרבה פעמים בימי חייך? עשרות פעמים, מאות פעמים…
וכאשר ענה לו את הדף, למשל, 'גיטין דף י"ב', אמר לו הגאון, 'קח גמרא גיטין, תשב כאן בצד ותלמד גיטין דף י"ב, תלמד את הדף הזה', והגאון שם לב באיזה חשק הוא לומד, אם הוא לומד זאת בכזו מתיקות כמו שאחד לומד את הדף פעם ראשונה, אזי 'אחינו אתה', ויכול להיכנס לשיעור. אבל אם הוא לומד זאת כמו אחד שכבר למד… היה עליו להבין שאין כאן מקומו.
זכורני יום אחד לפני הצהרים, עמדו בבית המדרש "ירחי כלה" רבינו והגאון ר' שלמה קרליץ
השיעורים (של מרן הגרא"מ שך) היומיים שלו היו מלאים חיות, הוא היה קורא את הכל.
בפרק השותפין היה קורא את כל האגדתות ואמר הערות. יש כאלה שכשמגיעים לאגדתות מדלגים. כשהם מגיעים לעולם הבא אינני יודע איך הם מסתדרים שם.
פעם בשיעור יומי בבבא קמא [זה היה יכול להיות גם במסכת אחרת, אבל מעשה שהיה כך היה] הוא אמר חידוש, ובחור אחד התווכח כדרכה של תורה, הרי אצלו היה כ"כ טוב להתווכח. אם לא היו מתווכחים הוא לא היה מרוצה. והיה כ"כ נעים לשאול אותו, אצלו המושכל ראשון היה שהשני צודק, וזה הרי מה שממרר את כל החיים של בן אדם, למה לא מצליחים בלימוד? כי הוא לא יודע את הא' ב', שמה שאמר אמר, אבל צריך לשמוע את השני, ואם השני צודק צריך להיות מודה על האמת. הוא שמע מה שהבחור אמר, ומאד מצא חן בעיניו הקושיה שהבחור הקשה, ואמר לבחור בכזו מתיקות: אני אגיד לך, אתה לא מקשה עלי, אני לא צד בענין, אני אסביר לך בדיוק מה הויכוח בינינו, אני אומר שהקב"ה אומר כאן כך, ואתה אומר שהקב"ה אומר כאן כך. כמה קדושה, כמה התעוררות, כמה רצינות של קדושת התורה זה נתן, כששמענו דיבורים קדושים כאלה.
והמשיך ואמר: ר' עקיבא איגר כשהיה לומד את המשנה ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל, היה מפרש כך: בית שמאי אומרים שהקב"ה אמר תאכל, ובית הלל אומרים שהקב"ה אומר לא תאכל, ככה לומדים תורה. לימוד תורה זה לא "תיאולוגיה" ח"ו, לימוד תורה זה "הקב"ה אומר", ובית שמאי אומרים ש"הקב"ה אומר" תאכל, ובית הלל אומרים ש"הקב"ה אומר" לא תאכל.
(מתוך מאמר נרחב שיפורסם בגליון לקראת שבת- מקור ספר 'חשקת התורה')