"וישלח ישראל את ימינו" (מח יד)
רקע: לא ידוע, אם היה כזה בית, במאת השנים האחרונות: הפקר מוחלט. והנס רק גדל והלך מיום ליום, עד גיל 103.
לא ידוע היכן נרכשה מערכת חיסונית איתנה כל כך, לגוף של יילוד אשה, צנום, במשקל מקסימום של 50 ק"ג שאנשים נדחקו לידו, נשמו ליד פיו, נישקו את ידו, שוחחו קרוב לרוח אפו, ישבו לצידו זמן ממושך.
ולא עוד.
בחדר בו התפלל עם הציבור, עמדו יהודים צפופים ובדוחק, חלקם בריאים, חלקם לא, כולם עמדו לצדו של זקן בשנות המאה, שהושיט להם יד חמה, שוחח איתם מקרוב מאד. והמלאך הישיש, לא נחלה, לא נדבק, ויהי לפלא.
אחד הרופאים החרדים, שנכנס כמה פעמים לבית וראה את אשר נעשה, לא יכול היה לנצור את פיו, והחל צועק בקול: "זה הרי נס!"
כמה פעמים עלתה הצעה, שיצוו על הנכנסים לבית לחטא את ידיהם באלכוהול והיו שביקשו לייעץ לרב אהרן-לייב שיפסיק לחלוטין להושיט את ידו למאות הנכנסים מידי יום, אך הוא בשלו, השיב ליועצים לו ואמר – כי מצאנו בכמה מקומות בתורה ובחז"ל, שידיים יש להן שייכות לברכה, כמו בסמיכת ידי יעקב אע"ה על ראשיהם של מנשה ואפרים, וכאשר משה רבינו ע"ה סמך את יהושע נאמר בתורה "ויסמוך ידו עליו" – כדי שיאציל את רוח הקודש על יהושע, וכך מידי דור בבית דין הגדול היו סומכים עם הידיים, אכן הרמב"ם פוסק שלדורות לא צריך לסמוך ביד, אבל הנה למדים אנו שלידיים יש משמעות, מדוע אם כן שלא להושיט יד חמה ליהודים, לא הצליחו להניע אותו מכך. כף ידו הוגשה לכל דורש.
היו מקרים שאנשים בעלי עבירה ממש, הושיטו ואף נישקו את ידו, היה אפשר להבחין בזעזוע שעבר על גופו, אבל התגבר בכל כוחו להיטיב עם כולם. היו מקרים שראו שפניו מתעוותות כאילו מכאב – בעת שיהודי חוטא נישקו בידו.
ידועה התמונה של בחור שמנשק אותו בפניו, מרן קיבל את הנשיקה והמשיך בקבלת קהל כאילו ולא היה כלום, במסירות נפש.
סיפרו בבית, כי הרופא אמר לרב אהרן-לייב בהתפעמות: "הרב אתה חי בנס!". התשובה המהירה היתה: "גם אתה חי בנס!…"
רבי שכנא קולדצקי בבחרותו, היה בוילנא, ונכנס לטיפול במרפאתו של ד"ר שבת (יהודי חילוני מבוגר, רופא בעל שם עולמי) שהיה מהרופאים שנשלחו פעמים בודדות, לבדוק את מצב בריאותו של ה'חפץ חיים'.
הבחור שירד מארץ ישראל, סיפר לרופא כי לפני וילנא היה בעיירת ראדין. עצר הפרופסור ואמר בהתלהבות ובניסוח מגושם מעט: "היית מסתמא אצל ה'חפץ חיים,' האם ראית מה שהולך שם? הכליות לא עובדות, הריאות לא פועלות, הלב עתיק יומין וחלש, וזה חי… המכונה פועלת, מה אתה אומר על זה?!…".
רב אהרן-לייב, היהודי נמוך הקומה והצנום, עמוד התורה המלמד את התורה בביתו, שנהיה לבית של חסד, ועם רמ"ח האיברים שלו הנבלמים בשעת מריבה. העולם עומד עליו: "תולה ארץ על בלימה".
רבותי, וכי כוחות הטבע יכולים לשלוט על הטריטוריה הזו?!
די לו בקב חרובין
למרות כמעט ולא אכל בשר, דגים, ביצים, ירקות ופירות, אכל מהם מעט ממש (ואולי משום שאכל מעט) עד סוף חייו, עד מאה ומעל מאה שנה, לא נטל כדורי רפואה, לא בריאות הגוף ולא לחיזוק השלווה או כדורי שינה. לא לסוכר, לא ללחץ דם וכדומה, כי ב"ה לא היה לו צורך בכלום. מלבד כדור ויטמינים שנטל מידי יום, וזה רק בשנים האחרונות ממש, שהסכים להכניס לגוף ויטמינים, ודווקא אחרי בירורים מעמיקים על מהות הקפסולה, שאין כל חשש 'כשרות' בחלקיק כל שהוא ממרכיבי כדור הוויטמינים.
הערה: אם קרה שנחלה ונפל למשכב, ונאלץ לקחת אנטיביוטיקה, (שהחלישה אותו מאד, כי הגוף לא היה רגיל בכלל לסמי רפואה מהסוג הזה) לא בלע את הכדורים כמות שהם, מחשש איסור על הציפוי, וכן על הקפסולות יש חששות כשרות. אלא, היה עוטף אותם בנייר טישו וכך היה בולע אותם, כדי שתהיה בליעה שלא כדרך אכילה. לימים, רכשו לו קפסולות כשרות מיוחדות לכך, שבהם הכניס את תוכן הכדור וכך בלען).
הרופאים היו מציעים להוסיף מאכל עם 'חלבון'. הוא הסכים לאכול ביצה, אך זה החזיק זמן קצר, עד ששב למאכלו הרגיל המועט, כמימים ימימה. "מפטמים אותי" – התאונן בחיוך.
הדייסה שאכל בבוקר או בערב, היתה מורכבת מבישול של פירורי קוואקר (ללא חשש 'איסור חדש') או בשנים שאחר כך – מפירורי לחם וחלב.
הלחם השחור ממנו חתכו את הפירורים, היה מעושר על ידו.
החלב, הגיע ממשק מיוחד, מחליבה עצמית ללא כל חששות, ובשנים שלא היה לו חלב מחליבה עצמית, אכל ללא חלב, אלא: מים ופירורי לחם…
מאכל דייסה זה, הוא מאכלו של רבינו דוד ממי"ץ מבעלי התוספות. ראה תוספות ברכות דף ל"ז ע"ב: "וכן היה רגיל רבינו דוד ממי"ץ ללבן פירורים במים בלילה, כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד הלכה".
מעט ירק מבושל 'בורא פרי האדמה' אכל מידי יום בצהרים, והיה מעשר את הירק בעצמו. וכמה פעמים בשבוע אכל בערך כזית, ממאכל בריא שברכתו 'שהכל'.
המאכלים היו קבועים במשך עשרות שנים.
בין הארוחות, לא אכל ולא שתה כלום בשום אופן.
אוכל ללא טעם וריח
שאלות הלכתיות למכביר נוצרו עם הדייסה, איזו ברכה לברך עליה, וכמובן שהיו גם חידושי תורה. כי לפעמים הנכד התורן היה מבשל אותה עם הרבה נוזלים ולפעמים עם מעט, לכן נוצרו לו שאלות בהלכות 'ברכת מזונות'.
בכל מקרה, לא היה לאוכל הזה טעם וריח, רק טעם טפל.
פעם אחת, שכחו את הדייסה על האש והיא נשרפה, הוציא הנכד התורן מהקדירה את החלק העליון הלא שרוף, הביא בצלחת והגיש לסבא, כי לא היה תחליף אחר.
כשטעם סבא מהמאכל, התנצל הנכד על הטעם השרוף שנאלץ להגיש לו, סבא צחק ואמר לו בחביבות: "זה לא משנה, את השרוף ממש אני לא אוכל, כי זה הרי נשאר בסיר, והטעם – אין כמעט הבדל"…
פעם היתה שאלה על הטריות של האוכל, והתנצלתי שמחר אגיש לא כל כך טרי מהמקרר, אמר לי סבא: "אתה חושב שיש למאכל הזה איזה שהוא טעם, לא משנה, בלילה בבוקר, זה אותו דבר, האם טעמת פעם 'חלב עם פירורי לחם'? אין לזה טעם, אם כן לא משנה – טרי או לא!".
בערב יום הכיפורים, כבר מהבוקר, מיאן לאכול מן התבשיל הזה עם החלב, כיון שכתוב לא לאכול דברים המחממים את הגוף, שמאכלי חלב בכללם. נכון שזה לא נאמר על סעודת הבוקר, אבל בכל זאת בערב יוה"כ החמיר ולא רצה לאכול כלל.
בערב תשעה באב היה לו קושי עם אכילת מעט פרי האדמה המבושלים שאכל מידי יום. כי ב'סעודה המפסקת' לא אוכלים ב' תבשילים, וחשש שהם נחשבים לשני תבשילים, אפילו שמבשלים אותם יחד וממש מועכים אותם יחד. ומהשעה של 'מנחה גדולה' אחרי חצות, לא אכלם בשום אופן, אפילו ש'סעודה המפסקת' אכל אחר כך, קרוב יותר לשקיעת החמה…
בסעודות שבת
כמה שנים שאכל לחם שחור בשבת, כיון שחשש שהחלות שהמצויות בחנות, הן מידי מתוקות, ולשיטת הרמב"ם אין לברך עליהם 'המוציא'. היה מברך את ה'המוציא' על 'לחם משנה' מלחמניות מהחנות, טועם מעט – ומיד אוכל את הכזית כולו מלחם שחור, לאחר מכן נאפו לו חלות מיוחדות בהן לא היה חשש של מתיקות, ומהן אכל בשנים האחרונות.
בסעודות שבת, מלבד כזית, אולי כביצה, בכל שלושת הסעודות מהמוציא, אכל גם מעט דג ומעט עוף לכבוד שבת (כזית) בלילה ובבוקר.
מאה ברכות
במהלך יום השבת, אכל עוד כמה פעמים, כדי להשלים מאה ברכות. מפעם לפעם היה טועם כמה טיפות יין או קצת סוכר, ולפעמים גם משהו מברכת העץ (תמר לפעמים לא רצה לאכול, כי אמר שהקליפות נשארות בין השיניים, ואח"כ כשמברך ברכה הוא מפסיד את המעלה של 'ימלא פי תהילתך' כמבואר במ"ב). סמוך לשקיעת החמה עשה שוב חשבון, כמה ברכות חסרות לו, ואם היה חסר השלים.
במשך ימי החול היה לו קל יותר עם 'מאה ברכות', אבל בנסיעות לחו"ל, שמלבד מסעותיו המפרכים כמעט ולא טעם כלום, היו חסרות לו לפעמים 'מאה ברכות', אך זכה שלעולם לא הפסיד.
כה סיפר אחד ממקורביו שליט"א:
באחד ממסעותיו הרבים, היינו בעיר שטרסבורג שבצרפת. בתורנות שלי להגיש לו את ארוחת הערב, ניגשתי ואמרתי כי הגיע הזמן לאכול, מרן התעניין: "ומה יש לאכול?"
אורו עיני ממש. ממתי מרן שואל כזו שאלה?…
ניגשתי בזריזות למזוודה עם אוכל שהובא מביתו שבארץ ישראל, ואמרתי כי יש תפוח עץ מבושל, מעט דג ומעט ירק. מרן שאל: "מתי מחר חוזרים לארץ ישראל?", ואני משיב כי מחר לקראת השעה שש בערב ינחתו בעז"ה בארץ הקודש.
ואז הוא שאל: "לפני השקיעה או אחריה?", ואני משיב, כי לדעתי מדובר לאחר השקיעה.
"אם כך, מחר יהיה לי קשה יותר להגיע ל'מאה ברכות' במהלך הטיסה והדרכים, ולכן כדאי לשמור את הבורא פרי העץ ובורא פרי האדמה למחר, והיום כדאי לאכול שני מאכלים של 'שהכל'"…
הבנתי לפתע, כי לא מחשבותיי מחשבותיו. אנחנו אוכלים, וגם מברכים, אך הוא מברך וגם אוכל. הוא אכל כדי לברך מאה ברכות!!
השתדלות לבריאות הגוף
למעשה, חלק גדול מההתנזרות ממאכלים, היה מחמת חשש רחוק להלכה שיש לגביהם, והאחרים, שלא אכלם, מחמת שאין לגוף כל צורך בהם. ואם אין צורך, אז בשביל מה לאכול?! כי החליט, מצעירותו, כי את האנרגיות, הרצונות, השמחה, ההנאה, המאמצים – יש לנצל רק לעבודת ה'!
כמו כן רב אהרן-לייב מעולם לא הוכיח את מקורביו בענייני פרישות באכילה, ולא עורר את סובביו בעניין סיגופים ממאכלים, למרות שהוא עצמו היה לכאורה 'גדול הדור' בפרישותו.
אבל לגבי 'בריאות הגוף' עורר ביחידות מעט, מפקידה לפקידה, באוזני תלמידים, ואמר: "ההשתדלות בענייני הבריאות – היא חובה! הרמב"ם הביא את הענין בפרוטרוט, ועיקר ההשתדלות אינה בטיב המאכלים אלא במיעוט המאכל…! מוכח להדיא כי רוב בני האדם אינם מתים ממיעוט מאכל, אלא להיפך מריבוי המאכל, שמלבד מה הוא חטא בפני עצמו שאוכל כפי תאוות לבו, הלא גם מזיק הוא ללב שלו.
"מסופר, שהמשגיח הגר"י לוינשטיין בסוף ימיו שיגר לשאול את בעל ה'קהילות יעקב' האם יכול להתיר את נדרו ומנהגו מאז, שלא לאכול יותר משתי פרוסות לחם לארוחה. זו היתה כמות האוכל שלו. ועל אף שמיעט במזונו כל ימי חייו, נפטר בשיבה טובה, קרוב לתשעים שנה".
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')
