בארה של מרים
היום אנו לומדים בגמרא, אמר רבי חייא, הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הר הכרמל ויצפה אל הים ויראה סלע מחורר כמין כברה, וזו היא בארה של מרים. ולפי דברי רבי חייא נמצא שבארה של מרים היא בים הגדול הסמוך לכרמל.
אמנם במדרש (ויק"ר כב ד) מובא מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בטבריא, וארעה השעה והגיע לבארה של מרים ורחץ במימיה ונתרפא, והיכן היא בארה של מרים, אמר רבי חייא בר אבא, כתיב (במדבר כא כ) 'ונשקפה על פני הישימון', שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא, זו היא בארה של מרים. אמר רבי יוחנן בן נורי, שיערו חכמים והיא מכוונת כנגד השערים האמצעיים של בית הכנסת הישן של טבריא.
וכן כתב בשער הגלגולים (הקדמה לז), שבלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים. ובספר תולדות האר"י (מהדו' בניהו, אות ט עמ' 163) מובא שרבי חיים ויטאל היה לומד תורת הסוד ושוכח, עד שיום אחד הלך האר"י עם החברים לטבריה, והשקה לו מים מבארה של מרים, ואז נתקיים תלמודו. ועל דרך זה כתב הרח"ו באלה תולדות יצחק (מהדו' בניהו עמ' 257), אני חיים כשבאתי אצל מורי זלה"ה ללמוד חכמה זאת ממנו, הלך מורי זלה"ה לטבריה, ושם היתה ספינה קטנה, והוליכני מורי זלה"ה בה בתוך הים כנגד העמודים של בית הכנסת הישן, ולקח מורי זלה"ה טס אחד ומילא אותו מים משם מבין העמודים, והשקה לי אותם, ואמר לי עתה תשיג בחכמה זאת, כי אלו המים ששתית הם מבאר מרים, ואז התחלתי להיכנס בעומק חכמה זאת.
ולכאורה דברי המדרש סותרים לסוגייתנו, שבמדרש מבואר שבארה של מרים היא בים כנרת שבטבריא, ובסוגייתנו מבואר שהיא בים הסמוך להר הכרמל, והיינו הים הגדול. ובאמת החתם סופר (הפטרת כי תשא) כתב שהר הכרמל סמוך לימה של טבריה כידוע, ובדבריו מיושבת סתירה זו, אמנם בחידושי הרד"ל (על המדרש שם) העיר בזה, וז"ל, 'ומה שאמרו בשבת (בסוגיין) יעלה לראש הר הכרמל, צריך עיון, שהרי הכרמל הוא אצל ים הגדול במערב ארץ ישראל, והבאר נגנז במזרח ארץ ישראל קודם שעברו הירדן, והוא בימה של טבריא במזרח ארץ ישראל, ודוחק לומר שמחמת גובה הר הכרמל רואים ממנו ממערב למזרח'. וכתב שכמדומה שצריך לגרוס בסוגייתנו 'להר ישימון' ולא 'להר הכרמל', ומפני שבמימרא שהובאה בסוגייתנו לפני מימרא זו אמרו 'יניח חמה בראש הכרמל', טעו הסופרים לכתוב גם במימרא זו כן.
וכתב הכל בו (סי' מא, הובא בבית יוסף או"ח סוף סי' רצט, רמ"א שם ס"י), שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף ששמעו ברכו, לפי שמבואר באגדה (ראה ויק"ר שם, במדב"ר יח כב) שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות ועל כל מעינות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים, כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד, ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין. ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ.) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת. וכתב הרמ"א (שם) שלא ראה שנוהגים במנהג זה.