יהודי אמיתי חי אמונה. יודע הוא שיש מי שמנהל את העולם ויש למי לפנות בשעה של מצוקה, ושהוא ית' שומע תפילה ומגלגל דברים באופנים ודרכים שאנחנו לא מסוגלים לשער. לפנינו סיפור השגחה מדהים שסיפר הרב של קהילת 'ברדיטשוב' כיום:
"בשום מקום זה לא פשוט להיות רב. לנהל את ענייני הקהילה בכלליות ובפרטיות, לשמוע מה קורה, ולעזור למי שצריך. הרב משרת את הצבור ונושא על שכמו את עול כולם, כפשוטו ממש. ועם כל זה אי אפשר להשוות עבודה של רב בקהילה מסודרת כמו 'ברדיטשוב', לרב של קהילה כמו 'ברדיטשוב'…
"אתם ודאי תוהים שמא נפלה כאן טעות דפוס. אך לא. הכוונה היא לאותה 'ברדיטשוב'. יש את העיירה המפורסמת 'ברדיטשוב' בתפארתה, של לפני מאה שנה, עיר מלאה חכמים וסופרים, חסידים יראים ושלמים, מוסדות מסודרים ושאיפה עזה של כל בני הקהילה לעלות והתעלות בעבודת ה' וביראתו. ומאידך יש את העיירה 'ברדיטשוב' של היום… עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא הקומוניזם, ובנה בה חומות וחרמים, עשה בה שמות, ביקש לעקור את הכל ולא ייזכר שם ישראל עוד… וככה, במצב הזה, באתי אני כאותו ילד מסכן וחכם, מבקש למלט את העיר מהתבוללות ומשקיעה…
"אני מגיע לעיר הזאת, ומגלה שהצעירים נלכדו עמוק במלתעות הקומוניזם. אמנם המשטר הקומוניסטי נפל, אבל העם היהודי מלקק פצעים שותתים דם של נשמות יהודיות תועות, שכמעט אבדו לעם היהודי. קודם כל אני מברר מי בעיירה יהודי, ואחר כך מתחילים מאפס. בית הכנסת שבקושי קיבל אליו כמה מתפללים בשבת הופך למרכז החיים היהודיים. יחד עם כמה חברים נוספים אנחנו מתאמצים להביא עוד ועוד צעירים, מקרבים את הלבבות עם יי"ש ומזונות, עושים קידושים גדולים ואירועים מיוחדים סביב מעגל השנה. המוטו שלנו זה חמימות. חמימות לכל אחד, אהבה אמיתית ללא תנאי לכל יהודי, בכל מצב שלא יהיה. זה המגנט שאיתו אנחנו מצליחים, אט אט, להפשיר את הקיפאון המזרח אירופאי, ולהלהיב את הניצוץ היהודי.
"עם הזמן הקהילה הולכת ומתרחבת, יהודים מגלים את היופי שביהדות, הם מזהים את הגעגועים שבקרבם, ומגלים את בורא העולם. לצערנו אנו נחשפים כאן לסיפורים משפחתיים לא פשוטים. המוסדות שלנו הופכים להיות הבית של ילדים וצעירים בקהילה. כאן להיות הרב זה להיות גם האבא, לפעמים הסבא. האדם החזק שאומר מה לעשות, לא מפני שהוא חזק בעצמו, אלא מפני שהוא שליח. שליח של הקב"ה להביא את דבר ה'.
"יום אחד נולד בקהילתנו תינוק. בן זכר לאם יהודייה. הנשים בקהילה שולחות סיוע ועזרה, מבקרות את היולדת, מתפעלות מהתינוק. גם אנוכי מאחל 'מזל טוב' ליולדת, ומודיע לה בעדינות שאני עומד להזמין מוהל ליום השמיני לחיי התינוק, שעתיד לחול ביום שישי, ערב שבת.
"מוהל?' היולדת נבהלת, 'לא ולא. שלא יזמינו מוהל'. אני חושש שהאשה אינה מבינה מה זה מוהל, ואני מסביר לה בעדינות, שאצל יהודים עושים ברית ביום השמיני, ובזה הילד שלה נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ונעשה יהודי שלם. האישה אינה מטה אוזן לדברי. להפך, ככל שאני מדבר, היא נרעשת יותר. 'בשום פנים ואופן!' היא טוענת. 'זה הבן יחיד שלי ואני פוחדת עליו… אני חוששת לבריאות שלו… למה לעשות לו משהו אם הוא בריא? הכל טוב, הכל בסדר, אני אחראית עליו ואתם יכולים להיות רגועים'.
"אבל אני לא רגוע בכלל. תינוק יהודי, נשמה יקרה כל כך, איך יתכן שיש כאן תינוק ולא מלים אותו ביום השמיני? מה אענה לסבא שלו, שישאל אותי, איך זה שלא דאגתי למול את נכדו? מה אענה לאבי שבשמים, שהניח אותי כאן בשליחות שאין דומה לה, לקרב נשמות נידחות? אני חוזר לניהול ענייני הקהילה השוטפים, ולבי בל עמי. אני שולח אל האשה עסקנים שמכירים אותה, הרבנית מדברת אתה, אבל היא – עקשנית. לא רוצה ולא מסכימה, מי אני שמתערב בחייה הפרטיים?
"בימים המעטים שנותרים עד לברית אני חש מועקה, ומתפלל לה'. אין לי שום רעיון איך להשפיע על האישה למסור את בנה למילה. ריבונו של עולם, אני קורא מעומק ליבי, זה הבן שלך! אנא, זכה אותו שיהיה נימול לשמונה!
"והנה, בבוקרו של יום שישי שהוא היום השמיני למילה, אני זוכה לביקור מופלא. קבוצה גדולה של חסידים ואנשי מעשה מגיעה לברדיטשוב. הם הגיעו כדי להשתטח על ציונו של קדוש ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, בעל ה'קדושת לוי'. הקבוצה מונה למעלה ממאה אברכים, ובין השאר הם רוצים לדבר אתי ולשמוע ממני על מצב הקהילה היום. אני מספר להם, ובהחלט שמח גם לקבל תרומות לחיזוק הקהילה.
"כשאני מתאר להם עם מה אנחנו מתמודדים, אני מספר להם גם על כל מה שעברנו עם היולדת והתינוק. אחד מהם ר' מנחם שמו, יהודי יקר מאד, נרעש מהסיפור. 'ככה?' הוא שואל, 'תן לי לדבר אתה'. אני נותן לו… הוא פונה לביתה של היולדת, ומדבר אליה בשפת הלב. על העם היהודי, על התלאות, על הניסיונות, על הזכות הגדולה, על הטובה הרוחנית והגשמית, על מסירות נפש. איני יודע מה הוא אמר לה ומה היא הבינה. ר' מנחם דיבר ישירות אל הניצוץ היהודי שבקרבה, והצליח. האישה השתכנעה! הוא בא אלי, אפוף אושר. 'אפשר לעשות ברית!' הוא אומר לי. 'היא מסכימה'.
"מה עושה יהודי בבני ברק, בלונדון או בבורו-פארק? ממהר להכין סעודה. אבל אני, מה אני עושה? אין לי מוהל! בקהילה הקטנה שלנו אין מי שעוסק במלאכת הקדש הזאת. כאשר יש ברית יודעים מזה בדרך כלל שמונה ימים קודם, ועד אז אני משיג מוהל. כאשר מוהל מגיע לאזור שלנו, הוא מקבל לוח זמנים צפוף של כל העיירות באזור. כעת לא ידוע לי על אחד כזה שנמצא בקרבת מקום, ואנה אני בא? לא רק שכואב להפסיד מצוות מילה בזמנה, אלא יש להכות על הברזל בעודו חם. עכשיו האם מסכימה למול את בנה, אך אין כל ביטוח שהיא לא תשנה את דעתה בהמשך. מה עושים? ריבונו של עולם, מה עושים?
"שוב אני מרים את העיניים לאבינו שבשמים, שציוונו על המילה, והטלפון מצלצל… מי על הקו? ר' דוד. 'הרב הלל, מה שלומך?' שואל אותי ידידי משכבר הימים. 'אני נמצא כאן בדרך לציונו של הרה"ק יוסף מאיר ממחנובקא זצוק"ל, תוכל בבקשה להדריך אותי קצת, איך אני מגיע?'. אני מכיר היטב את המסלול. לרגע אני מתנתק מכל הסובב אותי, ומברר עם ר' דוד היכן בדיוק הוא נמצא, ומדריך אותו איך להתקדם. 'אני נמצא כאן עם עוד כמה חברים', הוא אומר לי, 'יושב כאן לידי ר' אהרן, והוא מוסר לך דרישת שלום'.
"ר' אהרן!!! אני נדהם. 'ר' אהרן איתך?
"'כן'. הוא עונה בסתמיות, בלי להבין את פשר ההתרגשות.
"שמע, אני צריך אותו בדחיפות. אתה יכול להביא לי אותו? ר' אהרן לוקח את הטלפון ומצמיד אותו לאוזנו, 'כן הרב, מה קורה?
"יש לי תינוק! היום הוא היום השמיני ללידתו, ואני מחפש מוהל בדחיפות על… אין לי אף אחד כאן באזור, וזה ערב שבת. הנסיעה תיקח לך שלוש שעות, אבל אתה תצליח להגיע לפני השקיעה, כן?
"ודאי, ודאי!' ר' אהרן הוא מוהל מומחה שמגיע מידי פעם לאזור, וכך אנו מכירים מימים ימימה. לא היה לי שום מושג מאיפה אני משיג מוהל, ועוד מוהל כזה! והנה, משמים מתקשר חבר שלו, והוא יושב לידו באוטו… זה פשוט בלתי נתפס. בעוד אני הוגעתי את מוחי מאיפה אני משיג מוהל, הקב"ה פשוט הכין לי אותו כבר מקודם…
"ר' אהרן נפרד מהקבוצה שעמה התחיל את המסע, והגיע אלינו סמוך לשקיעת החמה. ר' מנחם היה מאושר. הוא קרא לכל חברי הקבוצה שלו להשתתף במעמד הברית, וכך זכה התינוק שימולו אותו ביום השמיני לחייו, במעמד של למעלה מעשרה מניינים של יהודים יראי שמים וחסידים, אשר ברכו אותו מעומק לבם: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים!".
(מתוך 'השגחה פרטית'; הובא בגיליון 'פרפרת')