"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (יט, טו)
כתב רש"י בפירושו השני: "הוי דן את חברך לכף זכות".
לא תמיד קל לדון את השני לכף זכות. לפעמים ה"עיניים רואות בבירור" שהלה חוטא, וצריך להפעיל הרבה דמיון כדי לדון אותו לכף זכות. אף על פי כן, התורה מצווה אותנו להפעיל את כח הדמיון ולמצוא את כף הזכות שניתן להשתמש בה כלפי השני.
האדמו"ר מגור אמר בבדיחותא, שמה שכתוב "לדון לכף זכות" אין הכוונה לכף שאוכלים איתה מרק, אלא לכף הנעליים שמשתמשים בה כדי להכניס את הרגל לנעל. כשהמצב דחוק, והרגל לא כל כך נכנסת לנעל, משתמשים בכף נעליים. בעזרתה עושים קוועצ' קטן כאן, קוועצ' קטן שם, והכל בא על מקומו בשלום. הרגל בתוך הנעל… גם במצווה לדון לכף זכות צריך לדעת לתמרן עד שבסופו של דבר מוצאים את כף הזכות…
לרבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל היו הרבה מתנגדים. דעתו היתה שבחול המועד לא מניחים תפילין. אמנם הוא ראה שכל בני הקהילה כן מניחים תפילין, כדעת הסוברים שבחו"ל מניחים. הוא לא רצה ללכת הפוך מבני הקהילה, ולא להניח, מה עשה? הוא הוציא את הפרשיות מהבתים, כך שלמראית עין היה נראה שהוא מניח תפילין כמו כולם, למרות שבאמת לא הניח וכפי דעתו.
לרוע מזלו, בחול המועד אנשים לא עובדים, וככל הנראה יש להם עודף זמן… שניים ממתנגדיו נכנסו לביתו, בלי ידיעתו, והחליטו לבדוק לו את התפילין. הם פתחו את הבתים ולהפתעתם העצומה לא מצאו בתוכם פרשיות… הם הפיצו עלילה בכל העיר: הרב מניח כל השנה תפילין בלי פרשיות! המחלוקת הגיעה לשיאים חדשים…
מצד אחד, "העיניים רואות בבירור" שאין פרשיות בבתי התפילין, מצד שני צריך לדון לכף זכות. זה בהחלט קשה. מי יעלה בדעתו שהרב הוציא את הפרשיות רק לחול המועד, וגם זאת משום שלא רצה לפגוע בכבוד הציבור ולא להניח בזמן שהם מניחים…
בשבת הראשונה להתמנותו לרב, כיבדו אותו בעליית "מפטיר". על הבימה היה מונח טס שעליו היו כתובות הברכות שמברך העולה לפני ואחרי קריאת התורה. מתנגדיו מצאו מקום להתגדר בו: "רבי יהונתן לא יודע אפילו את ברכות התורה בעל פה. הלזה ייקרא רב? "…
ומה היה באמת? באותו בית כנסת התפללו כמה אנשים שבקשו מהגבאי לא להעלות אותם לתורה, ונימוקם עמם: הם לא יודעים את הברכות בעל פה, והם מתביישים לקרוא אותן מתוך הכתב. מה עשה רבי יהונתן? קרא בעצמו את הברכות מתוך הכתב, כדי שהללו יאמרו: אם הרב קורא מתוך הכתב, גם אנחנו יכולים לקרוא מתוך הכתב…
הרב אלישיב זצ"ל היה מספר: מעשה ברב אחד שריננו אחריו שאת כל דרשותיו הוא לוקח מהספר "צאנה וראינה" [ספר מדרש שנשות ישראל רגילות לקרוא בו]. כל מה שניסה לטעון שהוא מעולם לא פתח את הספר הזה, וכל החידושים שאומר הם חידושים שחשב עליהם בעצמו, ומה הוא יכול לעשות אם הם גם כתובים ב"צאנה וראינה" – לא עזר לו.
שבת אחת החליט: אני עושה לזה סוף! אני אסתכל בספר "צאנה וראינה", אראה מה כתוב שם, ועל זה לא אדבר! כך ייווכחו כולם לדעת שאיני לוקח את דרשותיי משם.
הוא ניגש לאשתו, לקח ממנה את הספר, פתח ועיין בו – כדי לדעת מה לא להגיד – ובדיוק באותו רגע מישהו דפק בדלת ונכנס, רצה לשאול את הרב שאלה… ומה רואות עיניו? הרב מעיין ב"צאנה וראינה"…סוף סוף תפסנו אותו "על חם"…
כמה קשה לדון לכף זכות נגד מה שהעיניים רואות. אבל דווקא במקרים כאלו התורה מצווה אותנו "בצדק תשפוט עמיתך" – "הווי דן את האדם לכף זכות"…
*
מעשה באברך צעיר, זה עתה התחתן, שהחליט שאת "סדר שלישי" בשנה ראשונה הוא לומד בבית. הוא למד בהתמדה מסכת עירובין ואשתו התענגה למשמע קול התורה שהתנגן בביתם. ערב אחד הוא שם לב שפניה של אשתו אינם כתמול שלשום. ניכר היה שהיא רוגזת.
הוא פנה אליה ושאל: "רעייתי! מה קרה? אני שם לב שפניך אינם כתמול שלשום"?
"אמת", ענתה. "למה אתה מדבר אלי בצורה לא יפה? גם אם יש לך איזושהי טענה כלפי – לא צריך לדבר בצורה כזאת… אפשר להעיר בכבוד ובדרך ארץ"…
"על מה את שחה"??? התפלא האברך. "חלילה לי מלדבר אליך בצורה לא יפה. אינני זוכר שדיברתי אליך בצורה כזאת"…
"ביומיים האחרונים, כשנכנסתי לחדר בו למדת, הערת לי בצורה מאד פוגעת. אמרת לי: 'לכי מכאן, לכי מכאן'. גם אם הפרעתי לך ללמוד – אפשר להעיר בצורה עדינה ומכובדת"…
לקח לאברך כמה שניות עד שנפל לו האסימון. הוא הגיע לדף כב ע"א במסכת עירובין: "מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים – עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן"…
החוכמה לדון את חבירו לכף זכות היא כשעל פניו נראה שזה לא מסתדר… אעפ"כ צריך להפוך בשכל ולהשתדל למצוא את כף הזכות.
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש ויקרא)