הרב ישראל ליוש
למחרת התפרסם בברנוביץ שהאשה מוציאה מפיה קולות משונים של בעלי חיים. בני המשפחה פנו לרבי אלחנן, והוא הזמינם לבוא לישיבה בערב. כאשר באו, הוציא רבי אלחנן ספר תורה מארון הקודש, ואמר לה: "תמחלי לי שבקשתי ממך לשתוק"
ביום י"א תמוז חל היא"צ של הגאון רבי אלחנן בונים וסרמן זצ"ל הי"ד, ראש ישיבת 'אהל תורה' ב'ברנוביץ' ובעל ה'קובץ הערות' ו'קובץ שיעורים'.
רבי אלחנן בונים נולד בו' בשבט תרל"ה בעיר בירז' שבליטא. בצעירותו למד בישיבת טלז אצל הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל והגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, ולאחר מכן גם אצל הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל.
בשנת תרנ"ט נשא לאשה את בתו של הגאון רבי מאיר אטלס זצ"ל.
בשנת תרס"ג הקים יחד עם הגאון רבי יואל באראנצ'יק זצ"ל ישיבה בעיר אמציסלב, והיה שם כארבע שנים.
בשנת תרס"ז הצטרף ל'כולל קדשים' של מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע והפך לרבו המובהק. בשנת תר"ע נתמנה לר"מ בעיר בריסק, שם היה עד מלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן חזר לראדין ונדד יחד עם ישיבת החפץ חיים לסמילוביץ, ושם יסד ישיבה יחד עם הגאן רבי שלמה היימן זצ"ל ושהה שם כחמש שנים.
בשנת תרפ"א יסד את ישיבתו 'אהל תורה' בברנוביץ, ותלמידים רבים נהרו אליה.
בשנת תרצ"ח, הישיבה נקלעה למצוקה כספית, ולשם כך נסע לארה"ב, שם פעל רבות להעמדת הדת, על אף שפעולותיו פגעו במטרה הכספית לשם כך הגיע לארה"ב. הוא נשאר שם כשנה וחצי, מחשוון תרצ"ח עד אייר תרצ"ט, ובתקופה זו כתב את יצירתו מופלאה 'עקבתא דמשיחא'.
על אף שכבר נשמעו קולות מלחמה מפולין, החליט לשוב אליה, כי אמר: "יש לי ארבע מאות ילדים, אני צריך לחזור לשם…"
עלה על המוקד בי"א בתמוז [וי"א בי"ד בתמוז] תש"א, בפורט השביעי בגטו קובנא יחד עם בני קהילתו, כשהוא נושא דברים על רגעי קידוש ה' העצומים, להם הם זוכים.
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'… (כב יח)
אם אכן בלעם מדבר רק מה שה' שם בפיו, הקשה הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קונטרס דברי סופרים סי' א'), אם כן מהי רשעותו, והלא באמת אינו עובר על פי ה'?
ומיישב עפ"י הפסוק בירמיה (יט ה) 'וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי' , ובתרגום: 'דלא פקדית באורייתי, ודלא שלחית ביד עבדי נבייא, ולא רעוא קדמי'.
ומבואר שיש ג' חלקים בדברי ה': ציווי, דיבור, ורצון ה' והם כל מצוות דרבנן, שאין עליהם לא ציווי ולא דיבור. אם כן זהו עוונו של בלעם, כי ידע שבהליכתו לקלל את ישראל עובר בזה על רצון ה', אלא שסמך על כך שלא עבר בזה על ציוויו או דיבורו של ה'.
וכן מדויק היטב בדברי בלעם שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', אבל באמת עבר בזה על רצון ה', ולא היה חשוב בעיניו שלא לעבור ע"ז, וזוהי רשעותו.
***
כל חייו של הג"ר אלחנן היו מקשה אחת של קיום רצון ה', ואף כשעסק בגיוס כספים לטובת הישיבה ב'ברנוביץ', לא עמד לנגד עיניו אלא כבוד ה', ופעמים רבות היו החלטותיו למען כבוד ה', מנוגדות לטובת הישיבה…
פעם נשאל האם אינו חושש שהזדהותו עם 'אגודת ישראל' מפריעה לו ברכישת אוהדים ונדבנים לישיבה, והשיב: "האין אתם סבורים שבהיותי יושב שנים שלמות בברנוביץ ואינו יוצא למגביות רק כשבאים מים עד נפש, האין זו פגיעה בהכנסות הישיבה, הלא יכולתי לנצל את השנים לגיוס כספים?! אלא מאי, הישיבה לא קיימת בכדי לאסוף כסף, להיפך הכספים הם למען הישיבה, הישיבה קודמת לכסף, גם 'אגודת ישראל' קודמת לכסף…"
כך גם היה כאשר ביקר באנגליה בשנת תרצ"ט, וביקש לערוך מגבית באחת מבתי הכנסת. כשהגיע לשם ותהה מעט על קנקנם של המתפללים, הבין כי הם נמנים על חוגים המקורבים לציונות, ופתח בדרשתו בדברי מוסר על חשיבותה של ארץ ישראל כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ, ולא לכדי לגבש קבוצת אנשים להיות כאומה בין האומות…
וביסס דבריו על הפסוק בפרשת השבוע 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', 'עם' – הסביר רבי אלחנן – הוא כינוי לשבט אשים שנעשו חטיבה מיוחדת מכח דתם ומורשתם הרוחנית, 'גוי' הוא כינוי לשבט אנשים שהתגבש על בסיס ארץ ולדתם גרידא. אנחנו ישראל קיימים בארץ ישראל בזכות היותנו 'עם' וככאלה נשכון לבדד, אבל בתורת 'גוי' שהוויתו היא רק בזכות המולדת, אין לנו זכות קיום…
הדברים יצאו מפי רבי אלחנן, ופני המתפללים חפו, ורבים מהם עזבו ברוגזה את בית הכנסת, אך עובדה זו לא מנעה מרבי אלחנן לסיים את דבריו.
לאחר הדרשה נשאל האם אינו חושש להפסד כספי הישיבה? וענה: "כבר נגזר בשמיים כמה ומהיכן אקבל כסף עבור הישיבה, לעולם אסור לקשור את ענין הכסף בעניינים אחרים שנתחייבנו בהם…"
באותו ביקרו באנגליה, יעצו לו להיפגש עם אשה אחת, עסקנית ידועה, ולבקש ממנה שתסכים לעמוד בראשות 'ועדת נשים' למען הישיבה. כשפגש אותה ראה שאינה מתלבשת די בצניעות, הניח את ענין הישיבה, ודיבר עמה על חשיבות גדרי הצניעות, ועל חובתה וזכותה כבת ישראל להתקדש במלבושה והליכותיה, ומה רב יהיה שכרה אם תתלבש בצניעות, וחלילה להיפך, עונשן של הנשים המזלזלות בזה.
לרגע לא היסס שיתכן שדבריו יסבו נזק גדול למטרת פגישתו עם אשה זו…
מקורביו ידעו שאם רוצים לשכנעו לבקר במקום מסוים לטובת הישיבה, עליהם לומר לו שיוכל לפעול שם גם בענייני חיזוק בהעמדת הדת…
פעם הזדמן לעיר אחת, ושמע שיש בה אנשים פורקי עול המחללים את שבת. הלך רבי אלחנן לרב העיר וביקש ממנו לבוא איתו אל אותם פורקים ולדבר על ליבם בדבר קדושת השבת…
אך אותו רב הסתייג מהענין ואמר: "מסופקני אם ישמעו לנו, והרי אם לא יקשיבו לדברינו יהיה זה זלזול בכבוד התורה, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע…"
רבי אלחנן לא התרגש מדבריו והמשיך לשכנעו לבוא עימו, ואמר לו: "כרגע יש לפנינו חילול שבת ודאי לעומת ספק חילול כבוד התורה, והלא שנינו 'אין ספק מוציא מידי ודאי'…"
***
ככל שגדל בתורה, גדלה ענוותנותו. תלמידיו מרבים לספר כי בימי חודש אלול, כאשר המשגיח בישיבה היה אומר בשיחותיו דברים חוצבי להבות בענייני תשובה ועזיבת החטא, היה רבי אלחנן נשען על חלון בית המדרש ומתייפח בבכי עד שהרטיב את החלון…
מעולם לא הסכים שימתינו עליו בחזרת הש"ץ עד שיגמור התפילה בלחש. פעם אירע שהגיע בחור חדש לישיבה מ'ז'לודוק', ומפני שלא ידע, המתין בחזרת הש"ץ עד שיפסע רבי אלחנן ג' פסיעות.
בגמר התפילה, אמר לו רבי אלחנן במרמור: "ז'לודוקאי… וכי אתה רוצה לסלק אותי מהישיבה…?"
רבים היו מבקשים ממנו ברכות, אך הוא בענוותנותו סבר שאינו ראוי לזה, והיה אומר להם: "תקיימו את כל האמור בתורה וברכתכם מובטחת…"
בהזדמנות אחרת, כאשר הפצירו בו מאוד שיברך בכל זאת, אמר: "לו הכרתם אותי כפי שאני מכיר את עצמי, לא הייתם מבקשים ממני ברכה…"
פעם התארח בלונדון אצל הרב אשר שטרנבוך זצ"ל וביקש ממנו שיברך את ילדו הרך הלומד בחיידר, וכדרכו סירב לברכו, ובמקום זאת אמר: "מוטב שאלמדנו דבר מה. זוהי ברכה!" ומיד פנה אל הילד ושאל אותו מה הוא לומד? "קידושין", השיב הילד. רבי אלחנן ביקש ממנו להביא גמרא, וכשהתחילו ללמוד ראה שהילד מתקשה מעט בהבנת הגמרא, מיד למד עימו רבי אלחנן את כל הסוגיא ביישוב הדעת, עד שידע אותה על בוריה. כשסיימו, פנה אל אביו ואמר לו: "הנה עשינו דבר שיש בו ממש", כאילו אומר שלברכותיו אין ממש, אבל לתורה שלימד אותו יש ממש.
***
הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל למד יחד עם רבי אלחנן אצל מרנא החפץ חיים זי"ע, ואמר שעל השנים שלמדו יחד, יכול לתת דין וחשבון בשמיים, כי ודאי לא היה בהם ביטול תורה.
ומספר הרב מפוניבז' שפעם קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו חולה והוא מתבקש לשוב לביתו. רבי אלחנן נכנס אל הקודש פנימה אל מרן החפץ חיים לשאול אותו כדת מה לעשות? והחפץ חיים הגיב בשאלה: "אתה רופא?" משאלתו הבין רבי אלחנן שעליו להישאר בישיבה.
פעם אחרת קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו ילדה בן במזל טוב. הוא בירך ברכת הטוב והמטיב, ושוב נכנס אל החפץ חיים ושאל אותו מה לעשות? ואף עתה השיב לו החפץ חיים: "אתה מוהל?" והוסיף "הרי בלאו הכי תשלח שליח למול את בנך…" ואכן רבי אלחנן נשאר בישיבה ולא השתתף בברית של בנו…
***
תלמידי 'ברנוביץ' מספרים על אשה שגרה בסמוך לישיבה וטענה שרעש הלימוד מפריע לה. יום אחד באה האשה וצעקה בישיבה שהרעש מפריע את מנוחתה.
רבי אלחנן פנה אליה בשקט וביקש ממנה לצאת החוצה, אך היא המשיכה לצעוק. ורבי אלחנן אמר לה בפקודה: "את צריכה לשתוק!"
למחרת התפרסם בברנוביץ שהאשה מוציאה מפיה קולות משונים של בעלי חיים. בני המשפחה פנו לרבי אלחנן, והוא הזמינם לבוא לישיבה בערב. כאשר באו, הוציא רבי אלחנן ספר תורה מארון הקודש, ואמר לה: "תמחלי לי שבקשתי ממך לשתוק", היא לא הגיבה, ורבי אלחנן אמר: "תודה", ואז התחילה האשה לצעוק… ולפתע נרגעה, וביקשה מחילה מרבי אלחנן.
מסופר שהגאון רבי לייב בארון זצ"ל ממונטריאול שאל את רבי אלחנן אם הסיפור אמיתי, ורבי אלחנן אמר שהספור לא היה ולא נברא, ואז נגש רבי לייב להגאון רבי דוד רפפורט זצ"ל, בעל ה'מקדש דוד', ושאל אותו על הענין, והוא השיב: "אינני יודע על 'דיבוקים', פשוט האשה היתה חולה, רבי אלחנן בירך אותה והיא נרפאה.