עץ חיים היא למחזיקים בה
"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כה, טו)
בארבעה כלים מכלי המשכן היו בדים: ארון, שולחן, מזבח הזהב ומזבח הנחושת. ומכולם, רק בארון יש דין ש"לא יסורו ממנו". ויש להבין מדוע?
מבאר ה"משך חכמה", שזאת כדי ללמד, שבכל הכלים תפקיד הבדים היה כדי לשאת את הכלי, אבל בארון – הבדים הם חלק מהכלי. שהרי, בעצם לא היו צריכים לשאת את הארון, כי הארון היה נושא את נושאיו, וכשעברו את הירדן, כשכפות רגלי הכהנים – נושאי ארון הברית – הגיעו לירדן, הירדן נעצר ונסוג לאחור. לאחר שכל ישראל עברו את הירדן, והירדן חזר לזרום, הכהנים תפסו בארון והארון נשא אותם באוויר מעל הירדן. זה בא ללמד, שנדמה לנו שאנחנו נושאים את הארון על ידי הבדים, אבל באמת הארון נושא את נושאיו.
את סוד העניין שארון נושא את נושאיו מצאנו בתומכי תורה – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".
אמרנו פעם דיוק, ואחר כך ראיתי שזכיתי לכוון לדברי ה"חפץ חיים" זצ"ל:
בכללי לשון הקודש, מתי אומרים "אני מחזיק בו" ומתי אומרים "אני מחזיק אותו"? אם אדם מחזיק תינוק שלא ייפול – אומרים שהוא מחזיק אותו. אבל אם אחד טובע בנהר, והוא נתפס בעץ, זה נקרא שהוא מחזיק בעץ, לא את העץ. הכלל בזה הוא, שכשעושים טובה לדבר שמחזיקים אותו כדי שלא ייפול, אומרים שמחזיקים אותו, אבל כשהטובה היא לעצמו, וכמו בדוגמא של אדם הטובע בנהר ומחזיק בעץ – הוא לא עושה טובה לעץ. אם העץ היה יכול לדבר היה אומר: 'מוחל טובות תשחרר אותי…', ולכן אומרים שהוא מחזיק בעץ.
על מי שמחזיק תורה לא כתוב 'עץ חיים היא למחזיקים אותה' אלא "למחזיקים בה". נדמה להם, לתומכי התורה, שהם מחזיקים את התורה ועושים טובה ללומדיה, ואינם יודעים שהם מחזיקים את עצמם. זו הזכות הגדולה שיש להם, שהם מחזיקים את עצמם על ידי התורה.
מי מחזיק את מי
בארצות הברית ישנן הרבה משפחות שההורים רוצים 'תכל'ס' לילד שלהם: שיהיה עורך דין או פרופסור. שם הכל זה כסף.
היה סטודנט בארצות הברית שאביו – שהיה אמנם דתי, אבל לא היו לו מושגים של תורה – החליט לשלוח אותו ללמוד מקצוע באוניברסיטה. והבן, שחשקה נפשו בתורה, ביקש מאביו ללמוד שנה בישיבה בארץ ישראל, ובסיומה ילך ללימודים באוניברסיטה. אביו הסכים.
הוא הלך לכפר חסידים, זו היתה השנה האחרונה של המשגיח רבי אליהו לופיאן זצ"ל. אחרי שנמצאים שנה אצל רבי אל'ה, ולומדים תורה של ארץ ישראל, זה מוריד את החשק לחזור לאוניברסיטה. הוא חזר לארצות הברית ואמר לאביו: "אני כל כך אוהב ללמוד, חשקה נפשי בתורה. אני אשאר ליד הבית ואלמד בלייקווד לפחות עד החתונה".
אמר לו אביו: "אם זה מה שאתה רוצה אני אתן לך, אבל אני מבקש ממך שתתחייב לי שאחרי החתונה תלך ללימודי פרנסה, וגם תתחייב לי שלא תבקש להמשיך אחרי החתונה בכולל".
הבן התחייב. למד בליקווד ועשה שטייגען. לא עברו ימים רבים והוא התארס ועמד להתחתן. ככל שהתקרב יום החתונה הבחור התחיל לאבד תיאבון ולרדת במשקל. כל מצב הרוח שלו ירד פלאים. הוא הולך לשאת בת ישראל ולתת גט לגמרא… היה לו קשה מאוד עם זה, אבל הוא היה ילד טוב, בן מסור, והוא התחייב לאביו שיותר הוא לא יבקש.
ככל שהתקרבה החתונה רואים שמצבו מתדרדר, והאבא והאמא אובדי עצות. הגיע יום החופה, וההורים רואים שהילד שלהם הולך להיכנס לחופה ונראה כמו תשעה באב, צל של עצמו. הם לא יכלו לשאת את זה, קראו לו לחדר ואמר לו: "אנחנו מתהפכים על משכבנו בלילות. סך הכל אנחנו רוצים שיהיה לך טוב, ותהיה מסודר בפרנסה. בחלומות השחורים ביותר שלנו לא חלמנו שנוביל ילד שלנו לחופה בכזה מצב רוח שחור וקודר. דיברנו בינינו, ואנחנו מוכנים שתמשיך ללמוד בלייקווד חמש שנים אחרי החתונה, ואתה אוכל קסט על חשבוננו. אנחנו מפרנסים אותך".
הצבע לפנים חזר לו מיד, והוא נכנס לחופה בששון ושמחה.
שבועיים אחרי החתונה האבא קיבל דום לב והיה במצב של מוות קליני. זה מצב שנמצאים יותר בשמים מאשר בארץ. אמרו הרבה תהלים, קרעו את השמים בתפילות, וקרה נס רפואי והאבא חזר לתפקוד מלא. ביום שנגמרו חמש השנים של הקסט האבא קיבל עוד פעם דום לב והלך לעולמו!
את הסיפור הזה שמעתי מאחד שהיה בניחום אבלים שם, ואמרו שם שני דברים: דבר ראשון – אם האבא היה יודע שחייו תלויים בדבר, הוא לא היה מתחייב קסט לחמש שנים אלא לחמישים שנה. ודבר שני – כל החמש שנים חשבו שהאבא מחזיק את הבן, ופתאום התגלתה האמת לאמיתה, שהבן הוא זה שמחזיק את אביו.
זהו שאומר ה"חפץ חיים": "עץ חיים היא למחזיקים בה" – אתה לא מחזיק את התורה אלא מחזיק את עצמך שלא תטבע.
פעם סיפרתי את הסיפור הזה בישיבה לבעלי תשובה. ניגש אלי אחד הרבנים ואמר לי: יש לי בדיוק את אותו הסיפור, אני חייב לספר לך. הוא נתן לי את הפרטים והתקשרתי וביררתי את כל הפרטים.
היה אברך בבני ברק, שהיה עמל בתורה. הוא התגורר בדירה שכורה, ובקושי היה לו ממה להתפרנס. המלגה מהכולל הספיקה בצמצום רב ביותר. בעל הדירה היה גר באמריקה ויום אחד החליט שהוא רוצה למכור אותה. האברך רצה לקנות אותה, אבל המחיר שהלה דרש לעומת המחיר שהאברך יכול היה להתחייב, היה בפער של כמה עשרות אלפי דולרים.
בסוף מישהו הציע רעיון שהם יעשו ביניהם הסכם יששכר וזבולון: בעל הדירה יוריד מהמחיר של הדירה סכום מסוים, נדמה לי חמישים אלף דולר, ותמורת זה חמש שנים תהיה לו שותפות בתורה. נדמה לי שעשו את ההסכם בבית של הרב שך. וכך היה, האברך קנה את הדירה והמשיך לגור בה.
בדירה הזאת היה ארון ענתיקה כבד. בעל הבית שאל אותו: "אני נמצא באמריקה, בינתיים אין לי היכן להניח את הארון. האם אתה מוכן שזה יישאר ואתה תשתמש בו?" והאברך הסכים.
באותו שבוע שהסתיימו חמש שנות ההסכם, האברך קיבל טלפון מאשתו של בעל הדירה: "צריך לטפל בארון דחוף"! הוא היה בטוח שמדובר על הארון הענתיקה, והשיב: "אין כל בעיה. הארון שלכם. קחו אותו מתי שתחפצו". והיא אומרת: "לא הבנת אותי. אני מדברת על הארון של בעלי! הוא נפטר וצריך להביא אותו לארץ ישראל. היינו רוצים מאד שתעזור לנו בכל ענייני הקבורה בארץ ישראל". עץ חיים היא למחזיקים בה.
הרב שך זצ"ל, גם כשהיה בגיל מבוגר מאד, המשיך לומר את השיעורים במסירות נפש עד שלא היה לו כח. הוא המשיך לבוא לישיבה, בסדרים ובתפילות, באפיסת כוחות. שאלו אותו: "עד כדי כך?" והוא השיב ואמר: "אני כל הזמן רועד ומפחד מהיום בו אפסיק לבוא לישיבה, כי אני לא יודע מי מחזיק את מי. כולם חושבים שאני מחזיק את הישיבה, אבל מי יודע אם לא הישיבה היא שמחזיקה אותי".
(רבי אליהו דיסקין שליט"א -דורש טוב)