עלה רבי משה אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל וטען שכל החיים חיכה לעת הזו שיוכל לחזור אל הגמרא האהובה עליו.

כל ימיו של רבי משה טורק זצ"ל, היו חטיבה אחת של לימוד תורה ושל השתוקקות לאותו לימוד. גם כשעסק במלאכת החינוך לא הרפה מלימוד התורה בעיון ובשקידה וניצל את השעות הפנויות ללימוד התורה.

ככלל, לא היה אצלו מושג של בטלה. הילדים בבית לא ראו אותו אף פעם קורא עיתון או יושב בטל. רובא-דרובא של הזמנים שלא עסק בחינוך או בצדקה וחסד, נוצלו ללימוד התורה.

כשהחל לעסוק במלאכת החינוך סיכמה אתו אשתו הצדקנית ע"ה שלא יטול חלק בשליחת הילדים למוסדות הלימוד שלהם ויהיה פנוי ללמוד בבית הכנסת מוקדם בבוקר. כך נהג הרבה שנים. על-אף שעבד מאד קשה באותן שנים, היה קם מוקדם להשלים את חוק לימודו – הכנת השיעורים לכיתה או לימודים עצמאיים אחרים – ורק אחר כך פונה לתפילת שחרית. לפעמים היה נותר ללמוד בבית, ובני המשפחה סיפרו כי היה זה תענוג נפלא לקום בבוקר ולשמוע את קול לימודו הערב והנעים של אביהם ממלא את הבית.

גם את הנסיעה הקבועה מבני ברק לתל-אביב ניצל ללימוד התורה. לא התעסק בענייני העולם ובחדשות-הבוקר. העיד ידידו רבי יצחק יחיאל לנג זצ"ל שנסע יחד עימו מידי יום במשך שנים רבות בקו 61 בשבע בבוקר, כי את כל הדרך העבירו ביניהם בדברי תורה. דיברו על הסוגיות הנלמדות או בענייני יראה ומוסר. על הארה שקיבל ברש"י או ברמב"ן בפרשה. לפעמים היה אומר תהילים בדרך.

בשנים שרבי משה שימש רק בשעות הבוקר כמחנך בכיתה ח' היתה לו קביעות לימוד בנסיעה באוטובוס בחזור לבני-ברק עם ידידו הטוב הרה"ג רבי ישראל זלושינסקי זצ"ל, ששימש אף הוא כמחנך ב'יסודי התורה'. אחר-כך היו פונים כל אחד לביתו ואחר הצהרים לומדים שוב בחברותא בכולל 'חזון איש', שם למדו במסגרת יום שלם לפני שנעשו מורים, כנזכר לעיל.

[אגב, אותו רבי ישראל זלושינסקי היה תלמיד-חכם מופלג, ולמד במשך שבע שנים בחברותא עם מרן ה'סטייפלער' זצ"ל מידי יום ביומו. הוא בענוותנותו גרס שה'סטייפלער' בחר דווקא בו לחברותא מחמת שהיה בעל קול גבוה והיתה מכך תועלת ל'סטייפלער' שהיה כבד שמיעה].

בשעות הערב השתתף בקביעות בשיעוריו הנודעים בחיותם, ערבותם ומתיקותם של הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', בבית מדרש 'ירחי כלה' בפאתי גבעת ישיבת פוניבז'. ההקפדה שלו להשתתף בשיעורים היתה איתנה. גם כאשר התחייב להשתתף בשמחה, היה הולך רק בתום השיעור. בימי בין-הזמנים של חודש אב, כשהיה נוסע לתקופת מנוחה בקרית צאנז בנתניה, ניגש תמיד להיפרד מרבי משה מרדכי, כמנהג דרך-ארץ של תלמיד ברבו, ומודיעו כי בשבועיים הקרובים לא יוכל להשתתף בשיעורו.

היה נהנה מאד מהשיעורים שהתאפיינו בחיות ובמתיקות מיוחדת, ואמר כי הם ממלאים את המצברים שלו.

בחודש אדר תשס"ה, השמיע רבי משה בפני צעירי צאן קדשים באחד מתלמודי-התורה בבני ברק דברים נרגשים על זכותו לסיים את הש"ס לאחר עוד שבע שנים של לימוד. תיאר בפניהם את שמחת-חייו. שמחה שאין כמותה, שאין דבר השווה לה. והעיד על עצמו שלא הפסיד אף שיעור, כולל בלילות 'כל נדרי', למעט השיעור בליל יום-הכיפורים של אותה שנה, שלא עמדו לו כוחותיו לרדת מהישיבה.

ימי שישי ושבת נוצלו על-ידו קודש לד'. משך שנים ארוכות היתה לו קביעות מידי יום שישי אחר-הצהרים ללימוד עם גיסו הרה"ג רבי שמואל פישהוף זצ"ל. היתה זו קביעות שלא ויתר עליה גם בערבי השבתות המאד-קצרים של החורף, והיה מזדרז להקדים את כל ההכנות כדי לא לבטל את הקביעות. בימי שישי שנסעו מחוץ לעיר או במקרים שלא היתה להם יכולת ללמוד מחמת אונס, קבעו שלכל הפחות בדרכו של מי-מהם למקווה, תימצא רבע שעה או עשרים דקות לקיים את הקביעות. היתה בו דאגה אמיתית מכך שבימי שישי חסרה תורה בעולם…

 לימוד התורה בשבת קודש

ואם בחול כך בשבת לא כל שכן, עתותיו היו קודש ללימוד התורה בכל זמן ועת. הוזכר כבר, שבליל שבת קודש לפני הסעודה, כאשר אשתו הצדקנית היתה עושה כדרכה את הסבב אצל האלמנות ושאר הנשים הנזקקות בבני-ברק, היה רבי משה לומד עם בנו רבי יעקב שליט"א חברותא בבית הכנסת של קהילת קרעטשניף ברחוב השל"ה. הבן תיאר: "הלימוד עם אבא זצ"ל היה מאד רציני. אני הייתי עייף מאד, אבל הוא היה מתיישב ללמוד ברצינות עד זמן הסעודה. היה לומד בדקדוק ובעיון כמו בחור ישיבה. בירר כל נקודה עד תומה מבלי להתעצל".

פעם הוא גילה לאחד הבנים, כי במשך שנים בכל שבוע כשהוא לומד את פרשת השבוע עם פירוש רש"י הוא מוסיף ללמוד מפרש אחר לפי סדר מסויים; שנה אחת עם פירוש הרמב"ן, שנה שניה עם פירוש ה'אור החיים' הקדוש. שנה שלישית עם פירוש המלבי"ם. שנה רביעית עם פירוש הנצי"ב. כך הוא יוצק חיות ורעננות מיוחדת ללימוד הפרשה.

הוא לא רצה ללכת לישון בליל שבת לפני חצות, ולאחר שחזר מהשיעור, ובשנים המאוחרות יותר מלימוד ו'שבת אחים' בבית-הכנסת קרעטשניף הסמוך לביתו, היה קורא 'שיר השירים' בערבות ובנעימות מיוחדת.

בשבת בבוקר היה רבי משה משכים-קום ללימוד התורה. ישב במטבח, שהיה החדר הפנוי היחיד, ולמד בשקידה גדולה לאור מנורת נפט. החברותא שלו היה יהודי יקר בשם רבי בנימין זאב שוורץ זצ"ל, יהודי צדיק שהתפרנס מסוכנות ביטוח. יחד היו לומדים בחיות ובשמחה. בני הבית היו מתעוררים לקול ניגון לימודם הערב. רבי משה היה אומר, כי שעות הלימוד הללו בשבת לפנות בוקר הם תענוג צרוף שהוא ממתין לו כל השבוע… רגיל היה לצטט את האמרה המפורסמת בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שאם גוי היה יודע את התענוג הזה של לימוד בשבת לפנות בוקר היה מתגייר…

בשנת תשמ"ח, בהגיעו לגיל שבעים, יצא לגמלאות וחזר ללמוד כאברך צעיר, במרץ ובשקידה. בתחילה פנה אליו הגאון רבי אברהם כהנמן זצ"ל, נשיא ישיבת פוניבז', באמצעות שלוחו, שיבוא לשמש כמנהל הסמינר באשדוד. היה זה בתקופה שלרבי משה נותרו חובות מנישואי הילדים. עלה אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל לשאול אם רשאי הוא לא לקחת את העבודה – למרות העזובה הרבה הקיימת בתחום החינוך. הוא טען שכל החיים חיכה לעת הזו שיוכל לחזור אל הגמרא האהובה עליו. אם לא עכשיו, אימתי. הרב שך נתן לו רשות לפטור את עצמו.

מאז ישב ולמד בבקרים בשטיבל של חסידי גור ברחוב 'אור החיים'. היו לו שתיים או שלוש חברותות וכל סדר יומו נבנה לפי אותן קביעויות. אחר הצהרים המשיך ללמוד עם הרה"ג רבי ישראל זלושינסקי זצ"ל עד יומו האחרון של רבי ישראל.

למקורבו רבי אריה פרייזלר אמר פעם ברגע של גילוי לב: "כל ימי חיכיתי מתי יגיע יום זה לידי שאוכל לחזור ללמוד. זה היה כמו קפיץ שהשתחרר. כאשר הגיעה העת, נמשכתי לזה".

סיפר רבי משה לנג, ששוחח עם הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל על אנשים שמתעלים בתורה כל ימיהם ללא הפסק למרות שעסקו גם בחינוך ובצרכי חסד. הביא לו רבי משה מרדכי את רבי משה טורק כדוגמא וכה אמר לו: "אני רואה הבדל ברמה ובאיכות בין השאלות שרבי משה שאל אותי כשהיה בן שבעים, לקושיות שהקשה כשהוא בן שמונים. הוא משקיע ומתעלה כל הזמן ומחמת כך גם בגיל שבעים ושמונים ניכר ההבדל גם בסוג השאלות"…

(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')