"ואהבת לרעך כמוך" י"ט י"ח
לאחרונה הלך לבית עולמו הישיש רבי אפרים ב"ר ישראל מינצר זכרונו לברכה. מוצאו היה מהעיירה הפסטורלית 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין.
משפחת מינצר ניהלה שם מאפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח' – שכן באופן קבוע חולקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי יהיה נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך…
עיר הענק 'קראקא', שאכלסה המוני בעלי עסקים יהודים, משכה אליה "משולחים" לא מועטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל'גדוף' בלילות. אמו של ר' אפרים היתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם – וביניהם ר' ישראל – היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם פנו ללמוד בישיבות.
*
החלום המתוק נמשך עד מלחמת העולם השניה, שנפתחה עם כיבושה של פולין בידי גרמניה. בדרך כלל, דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (על מנת שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך ב'קרקוב' פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה על מנת שהעיר תהפוך במהירות ל'יודנריין' [-נקיה מיהודים]. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר למגורי עראי-קבע… והמאפיה? היא המשיכה לעבוד!
חגורת החנק הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מאחזקת המאפיה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכח. בהחלטה מהירה וחכמה העבירו את המאפיה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. כל שהתבקש זה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, כי אם גם ליהודי הסביבה.
חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע מסדר כלשהו, הכריז גרמני בקולי קולות: "מי כאן פחח"? האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד… "אתה בטוח?" שאל הגרמני – "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: כולנו פחחים!"
*
אזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות(!) תעשיות באירופה שהגרמנים שעבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת "הפחחים" הועברו הנה מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל – גוי פולני.
"אני לא אוהב יהודים" – הודיע להם המנהל בפגישתם הראשונה – "אבל את הגרמנים אני שונא יותר – הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים…
"שניכם" – פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים – "תישנו 'בעליית הגג'. נעים שם. התפקיד שלכם לעקוב: בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעות, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים "לעבוד" בפחחות…
הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרת פטיש ענק חולל נזקים קשים לגגות של מפעלים באזור. כמה פעמים התקיימה ביקורת, הוא תמיד ידע על כך קודם, ודאג לסדר "עבודה"!
מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם – בין 35 ל-40! ומוסר אותם למינצרים. אז לא רק שהם לא רעבו ללחם, הם גם הרוויחו כסף מהכיכרות שמכרו. ותאמינו או לא, "המלון" הזה נמשך במשך שנתיים שלמות!
*
ואז זה קרה – – –
"היום בלילה" הודיע המנהל הפולני בדרמטיות למינצרים "או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על ההבטחות של הגרמנים, תפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!"
אבל איך נמלטים? הרי אזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הנוגים, הושיט להם המנהל מספרי-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של בית החרושת…
הם הבינו את המוטל עליהם!
באותו לילה היתה סערה חורפית אדירה- מזג אוויר מצוין לבריחה… המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף ל"מבצע". מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו "הפחחים" פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון החיילים הרוסים" – כהוראת הפולני.
הנמלטים רצו ורצו ורצו לא פחות מעשר קילומטר במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את צעדיהם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך לא פחות משלושה ימים!
לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם החזית הרוסית. הם ניגשו להוציא אותם להורג, אך בכור האחים שדיבר רוסית הסביר להם שהם נמלטים מהגרמנים – אויבם המשותף. המונגולים התרצו והעבירו אותם מאחורי קו החזית הרוסית וכך ניצלו חייהם.
*
מדהים: במשך כל שנות המלחמה (שבפולין הייתה הארוכה ביותר!) לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון – ובשפע! הם גם מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם הם לא הוכו!
ההסבר שלהם למתרחש ברור: מה זו אם לא 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפיה ב'גדוף'!!!
(מתוך עלון איש לרעהו' – פרשת צו)
תודה
יישר כח על הכתבה על ר' אפריים מינצר