מתוך כלל הליכותיו של רבי משה טורק זצ"ל עם הבריות השתקפו מידות נעלות. קנייניו בתורה וביראת-שמים צירפו אותו מכל סיג כזהב נקי, הבאים עימו במגע, ולוּ קל ואקראי, נשבו בקסמו האישי, האצילי, שנגהּ עליהם מאורו הפנימי.
רבי משה היה רגיל להתבטא, כי הדבר העיקרי שזכה לראות ולספוג באותן שנים קסומות בצילו של ה'חזון איש', היו המידות הטובות. הוא אמר זאת במתיקות כך: "את החומרות של ה'חזון-איש' – שאסור להשתמש בחשמל בשבת, שצריך לעשר כל דבר ועוד כהנה וכהנה – כולם יודעים. אך מה היה ה'מוטו', העוגן המרכזי בבית שלו, את זאת לא כולם יודעים. במחיצתו של ה'חזון איש' יכולנו לחוש באוויר ולממש בידיים את התביעה שבקעה מכל ההנהגה ואורח-החיים שלו – "זייט גוטע מענטשין"… ["הֶיוּ אנשים טובים"]. את התביעה הנעימה והעדינה הזאת הרגשנו כל העת סביבו"… וכזה היה רבי משה. כל-כולו שופע טוּב-לב, ורצון כן ובלתי-מעושה להיטיב עם הזולת.
שמחה כנה, מעומק הלב, בשמחתם של אחרים.
מביני-דבר נוהגים לומר שדרגה גדולה מזו של השתתפות בצער הזולת – היא השמחה בשמחת הזולת. רבי משה היה שמח שמחה כנה, מעומק הלב, בשמחתם של אחרים.
רבי שמואל יונה שליט"א סיפר כי הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', אמר לו פעם כי ישנם ארבעה סוגי אנשים בעולם: האחד, כשמספרים לו שיש שמחה אצל השני מרגיש דקירה בליבו. השני, מגיב בחיוב אבל לא מתעניין במיוחד. השלישי, שמח ומתעניין בכנות. ויש את הדרגה הרביעית – וכזה הוא הרב טורק – ששמח בשמחה של השני יותר מבעל השמחה עצמו. הוא הוסיף, כי הגיע למסקנה זו כאשר ראה פעם מישהו שסיפר לרבי משה בעיבורה של עיר על שמחה בביתו והוא לא ויתר לו והחל לרקוד איתו…
הרבה פעמים היה אומר רבי משה לבעלי-שמחות: "אם אתם לא הייתם מתביישים, הייתי רוקד איתכם כאן באמצע הרחוב".
בנו רבי אליעזר שליט"א סיפר כי הוא התלווה פעם אל אביו רבי משה לחתונה. ניגש אליו אחד מנקיי הדעת בירושלים, תלמיד-חכם ואיש צורה, ושאלו: "מי לדעתך הכי שמח כאן בשמחה?" הבן הנשאל לא הבין את פשר השאלה, אך נאות להציע: החתן, הכלה, המחותנים, התזמורת. אותו תלמיד-חכם נענע בראשו כאיננו-מסכים, וחיוכו ומבטו מרמזים שהוא מצפה לתשובה אחרת: "תסתכל על הפנים של אביך ותאמר לי אם יש פה מישהו ששמח יותר ממנו בשמחה הזאת"…
בכל שמחה אליה הוזמן כשהיו שרים ורוקדים הוא היה במרכז העניינים, שמח ומשמח, וסחף את כל המשתתפים בשמחתו. בחתונות, היה רגיל בעת ששר לדפוק על השולחנות – להנאת הנוכחים שקיבלו מכך תוספת שמחה.
"במה הארכת ימים?"
רבי יצחק לוי שליט"א מלוס-אנג'לס שאל פעם את רבי משה: "במה הארכת ימים?", ורבי משה השיבו: "השתדלתי כל ימי שלא לכעוס. אף בזמנים שהייתי מנהל, נזהרתי מאד לא לכעוס. לא על התלמידים, לא על ההורים, ולא על המלמדים. אפשר שהזכות הזו עמדה לי".
בנו רבי יעקב שליט"א סיפר, כי היה נוכח בבית כאשר יהודי חסידי הביא את בנו להתברך, ולפני שיצא אמר לרבי משה: "אולי אבקש ברכה גם עבור עצמי, שאנצל ממידת הכעס". מיד הגיב רבי משה ואמר: "כעס? כעס? הרי כל עבודתנו לעשות בעולם הזה רצון ה', וזהו רצון ה' שנכעס? אדרבה, זה נגד רצון ה' ואיך נעז לכעוס". וכך חזר על זה כמה וכמה פעמים ולבסוף נענה: "הבה נגיד יחד פרק תהילים, שגם אני וגם אתה נינצל ממידה זו".
אחת הנכדות סיפרה, שכאשר סבא התארח אצלם נשפך עליו בטעות מרק רותח. ברגע הראשון נרתע, אולם תיכף אמר בהלצה: "זה כל כך נעים"… "כמה זה מחמם"…
אירע פעם שאחד הנכדים ליווה אותו אל התחנה לבני-ברק במוצאי יום טוב ראשון של חג, וכשהעלה אותו לאוטובוס שכח הנכד, מתוך רשלנות, להעלות עמו את המצות. היו אלו מצות יקרות מאד עבור רבי משה, מחבורה של מדקדקים במצוות, עליהן שילם דמים מרובים ושמר מכל-משמר. ברגע הראשון נתקף בהלה: "איפוא המצות?!" אך כשהבין שאת הנעשה אין להשיב התעשת והחל לחייך ולדבר עם האנשים סביבו על עניינים אחרים.
למחרת בחול-המועד כשישב בחוג המשפחה, מחמת שכהו עיניו לא ידע כי אותו נכד שליווה אותו אמש יושב סביב לשולחן, וכה אמר לחתנו בנוכחותו: "אתמול היה לי נסיון גדול של כעס בגלל המצות, אך התגברתי. אתה יודע כיצד? בעקבות מעשה ששמעתי לפני תקופה אודות הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, גאב"ד 'שארית ישראל': המעשה היה שאחד מנכדיו השתובב ובטעות פגע בפמוטים של נרות שבת, כשעליהן הכוסיות עם השמן, והפך אותם. רבי חיים-שאול פרץ בצחוק אדיר, מעשה שכלל לא אפיין אותו, וביאר: "כדי להישמר מהכעס נזקקתי לפעולה קיצונית הפוכה. ובגמר פרץ-הצחוק אהיה מאוזן ורגוע". למדתי דרך נוספת להתמודד עם ניסיון של כעס.