שאלנו פעם את האבא, איך הוא מצליח להביא את ילדיו לידי שמחה מיוחדת שכזו

מאת: הרב משה מיכאל צורן

 מי שמעונין לחנך את ילדיו כמו שצריך, ולהשקיע בהם כראוי, צריך להקצות מזמנו כדי לחשוב ולתכנן כיצד לעשות זאת בצורה הטובה והיעילה ביותר. במלים אחרות: החינוך בתקופתנו, לא יכול להיווצר סתם-כך. רק מי שמכין פעולות ועורך תוכניות לקראת צעדי החינוך שלו – יצליח בס"ד. והדבר הזה דורש הקרבה ומסירות רבה.

 ואם עדיין לא הבנו את הכוונה, נסביר ונֹאמר שבדור-ההמצאות של ימינו, כאשר כולנו מוקפים במוצרים עם טכנולוגיה סוחפת ומפתה, שבני הנוער נגררים ונמשכים אחריה כמעט בעל-כרחם, חובה גם עלינו, ההורים והמחנכים, ליצור אקטים חינוכיים עם 'אֶקְשְׁן', כדי שהפעולות החינוכיות הללו תחדורנה ללב ילדינו, והן תהווינה עבורם איזשהו פיצוי ותגמול לעולמות האחרים המחכים להם בפינה.

נכון שכלל זה איננו שחור-לבן, ואין הוא חייב לפעול תמיד, אבל צאו וראו איך הילדים נמשכים אחרי מלמד בחיידר היודע 'לצבוע' להם את החומר הלימודי-חינוכי בצבעים מרתקים, ולהפתיע את התלמידים כל פעם מחדש בפעולה ה'מקפיצה' אותם, ולא משאירה אותם במקום…

כך בנוגע למלמדים בתלמודי התורה, וכך גם בקשר לאבות ולאמהות. הקשרים החינוכיים עם הילדים צריכים להיות היום יותר 'צבעוניים', תוססים ומגֻוונים. ניתֵּן כאן דוגמא אחת שראינו אצל ת"ח גדול המתגורר ברמת אלחנן, ומשמש כר"מ באחת הישיבות הגבוהות בבני ברק.

נקדים ונֹאמר, שמשפחה זו מצטיינת בשמחת-חיים נדירה, דבר שבא לידי ביטוי מוחשי בילדי המשפחה, כשתמיד רואים על פניהם חיוך נרחב, ומיותר יהיה לציין שהכל מתחיל מהאבא והאמא, שגם הם משתדלים תדיר ובכל עת להימצא במצב-רוח מרומם.

שאלנו פעם את האבא-הר"מ שליט"א, איך הוא מצליח להביא את ילדיו לידי שמחה מיוחדת שכזו, המתבטאת בעיקר בחלק הרוחני שלהם, והוא, במקום להשיב, נתן לנו דוגמא מעשית מדרך-ההנהגה שלו עם הילדים בחג הסוכות האחרון.

כיון שהתברכנו בחסדי השם בכמה בנים, וצריך הרי לרכוש להם את ארבעת-המינים, השקעתי מחשבה רבה בשאלה כיצד אפשר להביא אותם לידי חיבה למצווה זו של ארבעת המינים.

שהרי מה קורה בדרך כלל; אתה קונה לכל בן את ארבעת המינים, והוא לוקח אותם לבית הכנסת, מברך ומנענע, עושה כמו כולם, יוצא ידי חובת המצווה, וזהו.

יתירה מכך. כיון שיש לי כמה בנים, לא רציתי להטיל קנאה ביניהם, ולרכוש לגדול שבהם מינים מהודרים יותר, ולקטנים פחות מהודרים. מה עשיתי?

בחרתי לכל אחד מהם מין מיוחד, שאינו בנמצא בדרך כלל אצל המתפללים בבית הכנסת. ולמשל: אם אנחנו מדברים על אתרוג, רכשתי לאחד מהם אתרוג תימני, לשני אתרוג קלאברי, לשלישי אתרוג חזו"א מהודר וכו'. כך גם בהדסים, שכידוע גם בהם יש מינים מיוחדים כמו הדסי-רש"י, וכיו"ב. וכך גם בענין הלולבים, לסוגיהם השונים.

מה הרווחתי מכך? – שבבואם לבית הכנסת, ניגשו אליהם המתפללים וביקשו לנענע את ארבעת המינים המיוחדים שלהם, שהרי לא לכל אחד יש הדסי-רש"י, ולא לכל אחד יש אתרוג תימני מהודר, וכו'.

בצורה זו הרגיש כל ילד כבוד והערכה למצווה שלו, והראיה – שהמתפללים מבקשים ממני את ארבעת המינים שלי כדי לנענע בהם… ואל תשאלו באיזה חשק ושמחה, התלהבות והתפעמות, הם הלכו בבוקר לתפילה, כדי להשאיל את המינים שלהם למתפללים… ולמותר לציין שהדבר גם קִבֵּעַ בתוכם את ההרגשה שיש להם ארבעה מינים מהודרים! עד כאן דבריו של הר"מ.

ואי אפשר שלא להעריך את הרה"ג ההוא, על מעשה חינוכי שכזה. המדובר בדוגמא מופלאה במיוחד, הממחישה כיצד משקיעים בחינוך, ומביאים את הילדים והחניכים לידי שמחה במצוות, ושמחה בחיים עצמם. זו דוגמא נהדרת של אבא שהשקיע מחשבה איך להעלות את בניו טפחיים מעל אדמה, ולהעניק להם חיוּת רוחנית, ממנה אפשר יהיה להגיע גם לחיות ושמחה בעצם החיים.

ואפשר הרי לנקוט באינספור דוגמאות מהחיים, שתמחֵשְׁנה את הענין. ולמשל: אבא המעונין ללמוד עם ילדיו, ולחזור עמהם על החומר שלמדו בחיידר, יכול לעשות זאת בצורה מיוחדת, כמו תוך כדי טיול קצר. הטיול יכניס את הילד לשמחה, ואז גם הלימוד עצמו ישאב ויינק מאותה שמחה, וממילא יתייתר הצורך לגעור בילד שֶׁיָּשִׂים את הראש בספר, וכידוע…

***

אין ברירה. השינויים הדרמטיים שחלו בְּצוּרַת-החיים של בני הדור הזה, מחייבים אותנו להשקיע מחשבה אודות הדרך שבה ננחיל את התורה לדור הבא. וצריך להדגיש, שהגם שדרכי החינוך שלנו לובשות כיום אופי שונה, והמחנכים הסבורים שיעלה בידם לגדל את הצעירים בשיטות-של-פעם, טועים טעות חמורה, אין זאת אומרת שאנחנו מְשַׁנִּים, חלילה, תג אחד בתורת ישראל.

הכל נותר על מקומו כשהיה. המטרה האחת-והיחידה של כל הדיונים החינוכיים, וה'וועידות' החינוכיות המתקיימות חדשות לבקרים, היא לבצע תפנית בדרכי החינוך, אבל ברור כשמש שאף אחד אינו מתכוון להפוך את עורו. הננו נשארים נאמנים למקור, למקור הקודש והקדושה, שהיא אך ורק תורת א-ל משמים. גם הוראה אחת של חז"ל לא תשתנה בעקבות השינויים שחלו באוֹפְיוֹ של הדור.

מה שברצוננו לומר הוא שאי-אפשר כיום ללכת 'עם הראש בקיר', אלא חובה על כל הורה ומחנך למצוא את המסילה המתאימה לתכונותיו של הילד, ובאמצעותה להכשיר את לבבו לעבודת השם.

העולם בו אנחנו חיים, לא מוכן לקבל מאמץ, חיוב, כפיה, יִרְאָה. כל ההשתכללויות והאמצעים הטכנולוגיים מיועדים לספק לנו מקסימום שירות במינימום מאמץ. אפילו את הלחם אנחנו מקבלים פרוס, במדויק. את הכלים כבר לא צריך לשטוף, ואפילו לקום לטלפון כבר אין צורך; הוא נמצא בכיס.

***

העולם של פעם, ואפילו זה שלפני לא יותר מ-20 שנה, היה עולם אחר לגמרי. המאמץ וההתמסרות, היו חלק ממנו. העולם של ימינו פועל כל הזמן בכיוון של הַקָּלָה, נוחות, מתירנות ועצלות.

לכן, אותם הורים ומחנכים הטוענים, בלהט, שגם היום אפשר להסתדר בשיטות החינוך של פעם, חייבים להבין, שהמצב השתנה. לחלוטין. כוח הסֵבֶל של הדור הצעיר, אבד. אם בעבר הלא-רחוק, כל ילד הבין ש'לִחְיות' פירושו להתאמץ, לעמול, להתייגע, המושכל-ראשון של הילד היום הוא לחפש את הנוחות שבכל ענין.

***

גם בעבר, היו ילדים עם קשיי-קריאה, ומוגבלויות בהבנה; גם בשנים קודמות התעוררו קשיים נפשיים, אבל כולם ידעו שהדרך לפתור את הבעיות היא באמצעות התמודדות ומאמץ. בדיוק כמו שהאבא והסבא שלהם התאמצו להשיג את המטרות המקודשות שֶׁלִּשְׁמָן באו לעולם, ובדיוק כמו שהאמא והסבתא שלהם התייגעו מאוד בעבודות הבית.

היום – זה נגמר. ילד שיש לו קשיי קריאה בכיתה א', כשהוא מגיע לישיבה, נושא אחריו 'תיק' שלם… עד כדי כך שהמומחים טוענים שבמקרים רבים פוגשים ילד הסובל מבעיה מסוימת, ולאחר בירור קצר נודע שהיא עברה לו בתורשה מאחד ההורים, וממש ניתן לראות בחוש, שבעוד שהאבא נאבק עם הבעיה והתאמץ למגר אותה, תוך שהוא מנסה להפעיל את כל כלי המלחמה שניתנו לו לצורך זה מן שמיא, הבן כבר לא מסוגל לכך.

ומה שהכי-מצער היא העובדה שלפעמים דווקא האבא הזה, הוא-הוא זה שאינו מצליח להבין את הקשיים של הבן.

***

כל הורה ומלמד חייב לשנן לעצמו את הידיעה שהעולם-הזה הפך להיות הרבה-הרבה יותר קורץ ומפתה, בפרט את הצעירים שנולדו לתוכו. בנוסף למתירנות, יש גם שינוי רדיקלי בכל מה שקשור להגשת הדברים ולפרסום הצעקני.

כך שאם לא נפרוס בפני הדור הצעיר את המסרים החינוכיים באופן משמח ועליז, בצורה מרעננת ומגרה, הוא עלול להימשך אחרי מסרים שליליים.

וזה בדיוק מה שעשה הר"מ הנ"ל בענין ארבעת המינים של ילדיו. הוא אימץ את מחשבותיו לדעת מה הוא הדבר שייתן להם את החשק לקום בבוקר וליטול את ארבעת המינים שלהם בשמחה לבית הכנסת.

התאמץ, והצליח.

 

(מתוך קול ברמה חשון תשפד)