"הן עם כלביא יקום" (כג, כד)
צועד לו רבינו בדרכו מתפילת שחרית לביתו מוקף כתמיד בקבוצת יהודים, מהם תלמידי חכמים שבאים לדבר בלימוד, מהם יהודים שבאים לשאול שאלות הלכתיות ומהם יהודים שבאים לעצה וברכה.
לא הרחק מביתו גרה אשה מבוגרת וגלמודה, שהיה ידוע לכל שהיא לוקה בנפשה, כאשר חלף רבינו באותו יום סמוך לביתה, ראתה אותו ורצה לכיוונו ו'בישרה' לו שמגיע לה 'מזל טוב' שכן התקינו בחצרה חבלים חדשים לתליית כביסה. רבינו נעצר והקשיב לדבריה בריכוז, תוך שהוא מראה לה סימני התלהבות והתרגשות מ'השמחה הגדולה'. ואז אמר לה שהוא רוצה לראות את החבלים החדשים בעצמו! הוא הסתובב ושב על עקביו לתחילת הרחוב, עלה לחצר ביתה לראות את החבלים החדשים, הביט עליהם ושיבחם שהם נראים כה מוצלחים והצורה שהותקנו כה מוצלחת…
יצא מהרכב כדי לרצות ילד
כשהגיע פעם הגה"צ רבי יהודה זאב סגל (ראש ישיבת מנצ'סטר) לרבינו, רצה אחד מהמלווים לצלמם יחד. התפלא רבינו, איזה צורך יש דווקא בתמונה של ראש הישיבה איתי דווקא? נענה לו רבי יהודה, גם אם נימא שאין בזה כלום, הרי זה חסד איתו! נענה רבינו: גירעכט, גירעכט, (צודק, צודק) עמד וסידר כובעו וזקנו ופיאותיו, ואמר לו: צלם!
למעלה מזאת סיפר תלמידו רבי משה אהרן סלושץ, שרבינו פעם השתתף בשמחה וכאשר כבר נכנס לרכבו שמע רבינו ילד שאומר לחברו שלא הצליח לצלמו, כששמע רבינו כך, יצא חזרה מרכבו לאפשר לו לצלמו כרצונו ואף חייך אליו. אירע עוד שצלם אחד לא הצליח לצלמו וביקש באי נעימות אם רבינו יוכל לעצור וכך יוכל לצלמו עם החתן, רבינו הסכים, וכשהלה סיים אמר לו רבינו תודה, שאלו הלה, על מה תודה, נענה רבינו, עכשיו כשיהיה תמונה ידעו שהייתי ויהנו.
נכנסו פעם קבוצת בחורים מישיבה של יוצאי חו"ל להתברך מפי רבינו. אחד הבחורים הביא איתו מצלמה אלא שמחמת יראת הכבוד בהיכנסם לרבינו, לא העלה בדעתו לצלם, כשעברו להתברך מפיו ראה רבינו מצלמה בידו ושאלו למה היא נועדה והלה שתק במבוכה, רבינו הבין מה שאירע ונעמד לצידו כדי שיעשו מה שרצה שיצלמוהו עם רבינו.
חילק שוקולד לילדים שהפריעו לשקידתו
כאמור ומסופר לעיל קנייניו הטובים בתורה ובמידות היו משימוש תלמידי חכמים וצדיקים שראה בירושלים. סיפור מופלא היה רבינו מספר, אותו שמע מגיסו הגה"צ רבי שלום שבדרון. סיפור שהיה עד לו בעצמו.
היה זה כאשר נכח רבי שלום בבית המדרש והבחין בהגה"צ רבי חיים טודרוס הרשלר מדמויות ההוד של "שערי חסד" יושב ולומד ומשנן את תלמודו בינו לבין עצמו ובחוץ רעש גדול של ילדים משחקים ומשתובבים. ניכר היה עליו שהקולות מפריעים לו במידה גדושה, ולמרות זאת אזר כח ולא אמר להם דבר. והנה מיד כשנכנס החברותא ביקש רבי טודרוס שיצא החוצה ויבקש מן הילדים שירחיקו רגליהם וישחקו במקום אחר בחצר, שלא יהא נשמע קולם בתוככי בית המדרש.
הדבר עורר בו פליאה רבתי, הלא כבר הכיר על פניו מראש מקדם לפני שעה ויותר שהדבר מפריע לו עד מאד, אם כן – תמה, מדוע המתין רבי טודרוס מלהעיר לילדים עד בואו של החברותא, הלא היה יכול ללכת בעצמו החוצה, לבקשם שלא יפריעו לו בתלמודו.
החליט רבי שלום ללכת בעצמו לשאול אותו על כך, ענה לו רבי טודרוס: אגלה לך סוד. מטבעי נולדתי בנטיה למידת הכעס ומשום כך קיבלתי על עצמי שבשום אופן לא אכניס עצמי לדבר שיכול להביא אותי לידי רוגז, ולכן כששמעתי את הילדים משתוללים, לא רציתי ללכת להעיר להם בעצמי, כי חששתי שאכם וחיכיתי שהחברותא יבוא והוא יעשה זאת.
סיפר רבינו שכאשר שמע זאת מרבי שלום נזכר שאכן בימי צעירותו של רבי חיים טודרוס לפני חמישים שנה ויותר אכן היה בו משהו ממידת הכעס ועבד על כך והשתנה לגמרי עד שלא היה לו זכר למידה זו, ההיפך המוחלט, ומופלא הדבר שבכל זאת עדיין אינו מאמין בעצמו אחרי חמישים שנה ולא רצה לומר מילה לילדים, שמא יתעורר בו משהו ממידת הכעס.
מעניין לציין איך נהג רבינו עצמו עם ילדים משתובבים ששיחקו ליד חדרו המפורסם בו הגה על תלמודו. מספר רבי זאב שכטר: ילדים היינו ושיחקנו בכדור וברעש גדול ליד חדרו זה, בלי להרגיש שאנו מפריעים. במקום לצאת ולגעור בנו או לפחות לנסות להעיר לנו. הוא יצא עם חפיסת שוקולד בידו ובנעימות שאלנו: מי הכי גדול מכולם? כשהגיע אליו אמר לו, תחלק את השוקולד לכל הילדים, אבל תאכלו ותעברו לשחק ליד "הבאר", מקום בו העריך שלא יפריע למישהו ללמוד.
פירור כעס גרוע מפירור חמץ
היה חוזר רבות על סיפור ששמע באחת מדרשותיו של גיסו הגה"צ רבי שלום שבדרון ומאוד תפס את ליבו, על הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא שהיה מקפיד מאוד לאכול בפסח רק "מצה שמורה" שהקמח היה שמור משעת קצירה שלא יבוא בשום מגע עם מים והיה שומר עליהם בשמירה מיוחדת ומוקפדת.
פעם הגיע עני בערב פסח ואמר שאין לו מצות לליל הסדר ומשום מה הרבנית חשבה שהמצות של הרבי הם לא המצות השמורות במיוחד אלא אחרות שהיו בבית ומסרתם לאותו עני. לאחר מכן התבוננה וראתה שטעתה ומסרה את המצות עליהם עמל כל כך ואותם שמר מכל משמר ונבהלה מאד ולא ידעה כיצד תספר זאת לבעלה הגדול ומרוב בהלה החליטה לקחת מהמצות הפשוטות והניחתם במקום המיוחדות, בתקוה שהרבי לא ישים לב לשינוי. כך אכן היה שהרבי ישב לערוך את הסדר ולא היה נראה שהוא מבחין שמשהו אירע, ושאת המצות מהם אכל את הכזיתים בליל הסדר, לא היו אותם מצות עליהן כה עמל ויגע בשמירתן.
כמה ימים לאחר החג הגיע לביתו של הרבי מקרה של זוג שבביתם התערער השלום בית בעקבות כך שהאשה סירבה לבשל מאכלים שאינם מכילים 'שרויה'. כששמע הרבי את סיפורם ביקש לקרא לנוות ביתו הרבנית ואמר לה, אמרי להם אלו מצות אכלתי בליל הסדר. נאלמה הרבנית דום, אישה הגדול יודע את האמת. אך הרבי האיץ בה, אמרי, ספרי להם בלי חשש את כל הסיפור, ואכן היא סיפרה את גודל חומרותיו ויגיעותיו של הרבי במצות שמורה ומה שאירע ושרק עכשיו היא יודעת שהוא ראה זאת ובלי אומר ודברים אכלם. בהבינו שזה רצון השם שלא לכעוס וששלום ושלוה ישררו בבית. הוסיף הרב מאפטא ואמר ידעתי שאלו לא מצותי והם מצות פשוטות יחסית, אך ברור היה שאפילו פירור קטן של כעס גרוע מפירור חמץ כשם שעבודה גדולה יש להשקיע בלא לאכול אפילו משהו שבמשהו חמץ, גרוע יותר הוא לכעוס.
בענין זה, העיר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן על רבינו דבר מדהים. בכל השנים שישבתי עמו בישיבת צוות הרבנים, והמדובר על קרוב לארבעים שנה מעולם, מעולם! לא הוציא מילה של כעס מפיו. אם היה לו צער ואי שביעות רצון על מהלך מסויים, יכולנו לראות זאת בשתיקותיו.
(מתוך הספר גאון ישראל)