זה היה בעיצומם של ימי הקורונה, בהם בתי הכנסת ננעלו למרבה הצער על מסגר ובריח ויהודים יקרים התפללו בביתם ביחידות, לחילופין במנייני המרפסות, ובהמשך בחניונים ומרחבים פתוחים, ללא תנאים מינימליים של בית כנסת הראוי ויאות להיכל ד'.
הייתי פוגש אותו – את אחד השכנים רעי הטוב, אברך חשוב – מדי פעם. השיחה היתה נסובה כרגיל על המצב הקשה והסבוך מכל פרמטר אפשרי. "אבל דבר אחד כואב לי באמת בכל המצב הזה", הוא היה מפטיר תמיד בנימה היוצאת מן הלב, כאשר דוק של עצב נמתח על פניו. "כואב לי מאוד שסגרו את בתי הכנסת. זה החלק הקשה ביותר פה בכל הסיפור" – הוא היה נאנח, ובצדק.
אכן, הסכמתי איתו בכל לב. לא היה כדבר הזה שנים רבות בעם ישראל. האמת, כי לכאורה מאז בריאת העולם לא היה מצב כזה בו בתי הכנסת ננעלים בכל רחבי העולם. נאנחנו ביחד, נאנקנו וכאבנו את כאבו של העם היהודי כולו. אין ספק כי נחל של דמעות ניתן היה למלא מדמעותיהם של יהודים יקרים שדאבו את המצב בו ניטל כבוד מבית חיינו – ממקדשי המעט שלנו, מקורות חייו של היהודי בגלות, בו הוא עובד את בוראו ושופך את ליבו לפני פני אדון וצח.
חלפו כמה שבועות, הנתונים הראו על שינוי מגמה לטובה. אט אט החלו לחזור לשגרה ובתי הכנסת נפתחו בקול צהלה ורינה. בשמחה רבה נהרו הכל חזרה אל מוקדי החמצן הרוחני שלהם. אל סידור התפילה, אל הקדיש והברכו, אל התורה ואל העבודה.
ואז, יום אחד, ראיתי את מיודענו היקר אץ רץ אל בית הכנסת בשמחה רבה… אך דא עקא, פניו לא היו עטויות במסכה. הוא אף נדחס אל שטיבל עמוס מתפללים שחלקם אינם עטויי מסכות ואינם שומרים על ההנחיות העדכניות.
אוי, רעי היקר, נזעקתי לעומתו בכאב לב. האם לא היה די באותם חודשיים תמימים בהם נקטפנו מבית חיינו, שאתה כה ממהר להחיש את הצעד הבא חלילה שעלול להחזיר אותנו אחורנית לאותו מצב בו היינו בתחילה? אם באמת, הניתוק מבתי הכנסת ובתי המדרשות כה כואב לך, מדוע אינך נוקט באמצעים הנדרשים לעשות הכל, אבל הכל, שחלילה לא נחזור למצב בו נהיה מוכרחים שוב לנעול בדמעות את בתי הכנסת?
סבר וקיבל. ידידי רץ הביתה. עטה על פניו מסכה, כאשר בפיו תחינה מיוחדת לאבינו שבשמים: "יהי רצון מלפניך, כשם שאני עושה כעת כל מאמציי להינצל ולהציל אחרים מאימת הנגיף, אף עתה עשה ברחמיך המרובים שנוכל לעבוד אותך ברבים במקדשי המעט מתוך הרחבת הדעת ובריות גופא".
– עניתי אמן.
(ש' תפילינסקי, 'המבשר')