מאת: הרב ישראל היימן
נקרא לו משה. שם בדוי לאיש אמיתי מאד…
הוא היה מנכ"ל של אחת המחצבות הגדולות בארץ, יהודי נעים הליכות שלצערנו לא זכה להכיר את אור האורות של האמת.
גיסו דוד, דווקא כן. אברך משי בעל משפחה תורנית מבהקת שלומד עד עצם היום הזה יום שלם בכולל בעיר מגוריהם.
קשרים טובים מאד היו בין המשפחות, הם היו מתארחים אחד אצל השני בחגים וסתם כך. משה נהג לכבד את גיסו ומשפחתו ולארח אותם בכשרות ובהידור ואף פעם לא התלונן או הראה סימני חוסר נוחות כלשהם מ'אדיקותו' של דוד.
רצון לא כמוס בכלל היה לדוד. כמה שהוא אהב וכיבד את גיסו המצליח והעשיר, הוא רצה בטובתו ותמיד ניסה לשכנעו ללכת ללמוד קצת יהדות. "אתה לא חייב להיות אברך כולל כמוני", אמר לו בכל הזדמנות. "אתה יכול להישאר מנכ"ל, להמשיך בקריירה שלך, ולשמור מצוות, למה זה סותר"?
משה שמע כל פעם בנימוס, אף פעם לא עצר את דוד, אבל תמיד הוא ענה את אותה תשובה… "אני לא יודע מה חסר לך בחיים, לי לא חסר כלום, למה לחזור בתשובה"?… דוד ניסה להסביר שחוזרים בתשובה לא בגלל שחסר משהו אלא אדרבה מתוך שמכירים בזה שיש ובהכרח שמישהו נותן את כל היש הזה. כאמור, הדברים נפלו על אוזניים ערלות.
ברבות השנים דוד הפסיק עם השיחות האלו, הוא הבין שאין בהם תועלת. זה היה לו חבל מאד אבל הוא חיכה להזדמנות אמיתית.
יום אחד היא הגיעה… והיא הייתה לא פשוטה בכלל.
משה נסע ברכבו היוקרתי כמדי בוקר לאתר המחצבה. בדרך כלל הוא היה נוסע ישר למשרד הממוזג ממנו הוא היה מנהל את כל האתר, מידי פעם הוא היה יוצא עם הרכב לסיבוב בלתי אמצעי באתר עצמו. 'טוב מראה עיניים', משה ידע שבלי שיראו אותו בעצמו מידי פעם בשטח העבודה תהיה הרבה פחות איכותית.
באותו בוקר שָׁלֵו החליט משה לעשות שוב סיבוב במחצבה. 'כבר הרבה זמן לא ירדתי לשטח', חשב לעצמו.
הוא החל להסתובב בין מכונות החציבה המשאיות הטרקטורים ושאר הכלים הכבדים שמסתובבים שם דרך קבע. מידי פעם פתח משה את חלון הרכב והחליף כמה מילים עם פועל או עם אחד ממנהלי העבודה השונים.
בשלב מסוים הוא נסע בעליה תלולה בין המפלסים מאחורי משאית ענקית טעונה בסלעים שכל אחד מהם בגודל של כל הרכב שלו. הוא דיבר בטלפון עם מישהו בלי לדעת מה הולך לקרות עוד שניה.
מסיבה לא ברורה ניתק סלע אחד מהמשאית שעלתה את העלייה לפניו והתגלגל על הרכב המפואר. הוא מעך את הרכב לחלוטין והמשיך במורד.
כוחות ההצלה שהגיעו תוך דקות ספורות לא האמינו כששמעו את הצעקות מתוך האוטו… "לפתוח בזהירות שלא תחתכו אותי בטעות"… אם לא הסיטואציה המזוויעה הם היו מתפרצים בצחוק…
בעדינות 'קילפו' את שאריות מה שהיה פעם רכב והוציאו את משה חי בריא ושלם עם כמה שריטות ביד שמאל… התברר שהלחץ והכובד של החלק הקדמי של הסלע שיטח את המושב עליו ישב משה והשכיב אותו אחורנית, גג הרכב שהשתטח אחריו מגוף הסלע פשוט שימש כ'שמיכה' מברזל ששמרה עליו מלהיפצע.
משה פונה לבית החולים ועבר בדיקות מקיפות, אחרי כמה שעות הוא כבר הזמין מונית מבית החולים הביתה.
ההתרגשות הייתה גדולה. גם דוד הגיס האהוב היה בין המברכים והמתרגשים. הוא הופיע לביקור עם זר פרחים גדול ועוגה מרשימה. תקווה גדולה בליבו של דוד, אולי הפעם… בנאדם חווה כזה נס, אולי זה יזיז משהו…
דוד נכנס לביתו המפואר של משה, ולא האמין למשפט הראשון שהוא שמע ממנו. "תשמע דוד, זה היה חתיכת מזל, יש לי מזל גדול. איך הסלע היה בדיוק בזווית הנכונה ובמהירות הרצויה שככה נשארתי בחיים… זה מזל אמיתי".
כאן דוד הבין שאין סיכוי… אם אפילו לנס כזה קורא גיסו 'מזל' סימן שכנראה אי אפשר להזיז אצלו כלום.
זה לא שיש לו לב רע, לא שהוא מתנשא או חלילה נגוע באיזו כפירה להכעיס. הוא פשוט לא יודע להסתכל נכון… הוא לא יודע לקרוא את המפה ולשמוע את המסרים.
חסר לו בהתבוננות!!
זה עתה עומדים אנו בשערי זמן שמחתנו. החג הזה הוא הסיום של מערכת ימי התשובה שעברנו בס"ד בפתיחת השנה. זה הזמן בו אנו אמורים 'לספוג' את הקדושה של ימי הרחמים לתוכנו, לאצור אותם לכל השנה. לשאוב את מי הדעת בששון ולשמור אותם איתנו להמשך הדרך. בלי ההתבוננות הזו, בלי החוויה הזו, אפשר להפסיד את כל המעלות אותם רכשנו בדי עמל הארבעים הימים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. החג הזה ניתן לנו כדי לשבת בצילא דמהימנותא, להתבונן אל תוך עצמנו, לחוש ולחוות את המעלות שהשגנו ולקנות בהם קנין נצח.
זו ההשלמה של ימי התשובה. ההתבוננות!
אולי זו גם הסיבה שאנו קוראים את מגילת קהלת – מליאת המוסר לחיים, דווקא בחג הסוכות. זו המגילה שמהבילה את חיי הגשם הבהמיים ומנחילה לנו חיי נצח רוחניים. אחרי המלכת ראש השנה, קרבת עשרת ימי תשובה וטהרת יום הכיפורים, עכשיו יש מקום ללמוד 'הלכה למעשה' איך לתרגם את זה למעשה.
"סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"