"אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"א, ד')
פירשו חז"ל (במדבר כ"ב, ב') את כפילות הלשון "אלף למטה אלף למטה", שמכל שבט לקחו שני אלפים לצורך המלחמה, אלף מתוכם לצורך עריכת המלחמה בפועל, ואלף נוסף להתפלל להצלחת המלחמה.
והרי מבואר לפנינו היאך היה סדר המלחמה אצל אבותינו: הם ידעו שהניצחון האמיתי תלוי בתפילה, ולכן כנגד כל חייל שיצא ללחום, עמד 'חייל' אחר להתפלל, ואף שהחיילים שיצאו ללחום היו צדיקים, מ"מ ידעו שצריך כנגד כל חייל שיצא ללחום – גם חייל שיתפלל עליו, כי היה ברור אצלם שעיקר הישועה תלוי בתפילה מהקב"ה.
ובזמנינו, עינם של החופשיים צרה בהתרבות לומדי התורה, ומבקשים הם להוציא את בני הישיבות מספסלי בית המדרש לעבר הצבא שלהם, אך עיניים להם ולא יראו, ואינם יודעים שלולא בני התורה בארץ ישראל, היה היישוב היהודי בארץ הקודש חרב וכלה ע"י אויבינו, המקיפים אותנו מכל צד ורוצים להשמידנו, והקב"ה מציל אותנו מכליה רק מכח בני התורה!גדולי
פעם התלונן לפני אחד מראשי הצבא כאן בא"י למה צריכים לפטור מגיוס את כל רבבות בני התורה? והלא בשביל שיהיו רבנים מרביצי תורה בישראל, מספיק לכל היותר 'אלפיים עילויים' שילמדו בישיבות והשאר יתגייסו לצבא! השבתי לו, שבצבא ה' העניין מתנהל ממש כמו בצבא שלהם, כי הנה בצבא שלהם כל אחד מתגייס לשנתיים או שלש שנים, והצבא משתדל שהמובחרים שבהם יישארו בקביעות, וכמו כן קוראים לכל אחד לבוא בכל שנה לשבועיים לאימונים, כדי לרענן אותו ולהחזיר לו את הכושר להילחם. אמנם כל זה הוא בימי שלום, אבל בשעת מלחמה רח"ל – כולם ממש מתגייסים.
ואף אצלינו הוא כן. בדורות הקודמים שהיינו יכולים לנהל בהשקט ובטח חיי תורה ואמונה, באמת לא כולם התגייסו בצבא קבע, אלא חלקם היו לומדים תורה בישיבה במשך כמה שנים, ולאחר מכן יצאו להתעסק לפרנסתם וקבעו עיתים לתורה, והיו חוזרים בכל שנה לתקופה מסוימת, כמו חודש אלול או עשרת ימי תשובה, להיות בבית ה', כדי להרגיש את מתיקות נועם חיי התורה ולרענן את כח התורה, כדי שיוכלו לצאת עם כוחות רוחניים לכל השנה. אבל אלו שנשארו ללמוד קבוע בבית המדרש כל היום – לא היו אלא המוכשרים והמצטיינים שהצליחו בלימודם.
אבל בזמנינו, שהוא עת מלחמה, שהרי הממשלה כאן בארץ ישראל מעבירה על הדת בפריצות ובדברי כפירה, ובצבא עצמו רבים מתהפכים ועוזבים את האמונה רח"ל, וממילא עיקר קיום התורה בארץ ישראל הוא בסכנה, ובזמן הזה כולם מתגייסים בדרך קבע לצבא ה', ואין אנו יכולים לתת אפילו זמן קצר לבני ישיבות לצאת מהישיבה, כי אפילו אם יהיו זמן קצר בצבא – עלולים לאבד את כל שמירת הדת והאמונה, ולכן אנחנו כעת כולנו מגויסים לצבא ה' – שהוא בישיבות – כדי להגן עלינו מפגעי הזמן.
והוספתי לו עוד, שכמו שמצינו במילה שאם מתו אחיו מחמת מילה אסור למולו, וכן גם בצבא הוחזק, לצערנו, שמתקלקלים שם, ורובם ככולם עוזבים שם את הדת לגמרי רח"ל, ודי בניבול פה ששומעים שם כדי לאבד את כל חיי התורה והקדושה, ולכן אפילו לשיטתם אין לנו אפשרות להתגייס לצבא ואפילו לא לזמן מועט, כי די בזמן מועט בצבא לקלקל את הכל!
הדבר פשוט, שמי שהולך לטבול מידי יום ביומו, ואינו מכוון כלל לטהר את עצמו בתשובה, אינו מספיק לטהרה
"ויֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף" (במדבר ל"א, כ"א-כ"ב)
ה'חפץ חיים' הקדוש (בהקדמה לספר 'ליקוטי הלכות') פירש, שהלשון "זאת חוקת התורה" מתייחסת להגעלה הנעשית בנפשו של אדם ע"י לימוד התורה, שאפילו אם האדם הרבה לחטוא ולפשוע, יש לו טהרה ע"י שיעסוק הרבה בתורה, שהתורה היא כמו אש וכמוש"כ (ירמיה כ"ג-כ"ט): "הלא כה דברי כאש נאום ה'", ויש לה כח ללבן את נפש האדם, ולהסיר מנפשו את כל כוחות הטומאה הבלועים בקרבו, וזהו בגדר "חוקת התורה" בלא שום שכל והגיון, ומשום שבאמת ע"י כל חטא נשמתו של האדם משתנית וניכר עליה הפגם, ואעפ"כ מועילה התשובה לעקור את החטא ולהחזיר לנשמה את מצבה הקדמון, בלא שום פגם, וזהו בגדר חוק שאין לו שכל.
וזכורני שרבינו הגאון רבי זיידל סמיאטיצקי זצ"ל (ר"מ בישיבת הגר"מ שניידער זצ"ל) היה דורש, שמאחר שמבואר בפסוק (ירמיה כ"ג-כ"ט) שדברי תורה הם כאש, א"כ מעלת התורה רבה יותר ממעלת המקווה, שהתורה כוחה כאש, והיא מטהרת כליבון שאינו משאיר אפילו רושם – ומוחקת לגמרי את החטא, ואילו הטבילה אף שהיא מטהרת, אבל אין בכוחה למחות לגמרי את החטא בלא רושם, ולכן לדבריו – מי שאינו נצרך לטבול כדי להיטהר מטומאה, לא יילך לטבול במקווה בכל יום, אלא ישקיע עצמו לגמרי בלימוד התורה, ועי"ז יטהר מכל חטאיו, שאין טהרה כטהרת התורה [ואמנם בספרי חסידות הפליגו במעלת הטבילה במקווה מידי יום, אבל זהו רק כשמשתוקק לשוב לקב"ה, ומתעורר לכך ע"י הטבילה במקווה].
ונפלאים הם דברי הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות שכתב וז"ל: "הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים 'טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל', ואעפ"כ רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לבו לטהר – כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת – טהור", עיי"ש.
ולדברי הרמב"ם הדבר פשוט, שמי שהולך לטבול מידי יום ביומו, ואינו מכוון כלל לטהר את עצמו בתשובה – אינו מספיק לטהרה, שהרי עיקר מעלת טהרת המקווה היא כוונת הלב וכלשון הרמב"ם "והדבר תלוי בכוונת הלב". ומנהג הצדיקים, שהיו טובלים מידי יום, היה בוודאי משום שהם היו חוזרים בתשובה מידי יום, ולכן אף כל יהודי אם הוא טובל מידי יום, צריך הוא לקבל על עצמו תשובה ולהחליט שהוא משתנה כפשוטו ממש, ואז מועיל לו המקווה לטהרו.
(מתוך: מאמר השבועי ממרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך)