"אולי יש חמישים צדיקים" (יח כד)
אחד מוותיקי הפעילים של ארגון 'אחינו', הוא הרב שמואל הורביץ, שידיו רב לו בקירוב רחוקים ובהצלתם של אלפי בני נוער לאורך השנים.
במסגרת הפעילות שלו, 'חורש' הרב הורביץ את הארץ לאורכה ולרוחבה, עובר בית בתי ספר תורניים שבהם לומדים תלמידים ממשפחות מסורתיות ודתיות, ופועל בקרב תלמידי כיתות ח', כדי להכווין אותם ללימודים בישיבה לאחר שיסיימו את חוק לימודיהם בבית הספר היסודי.
"במקרים רבים, אם אין פעילות מספקת, הילדים הללו יכולים בקלות להיפלט מעולם התורה, ולעבור למסגרת חילונית לחלוטין, רק כי לא היה פעיל מתאים שיעמוד בפרץ בזמן הנכון ויגרום לילד לרצות להיכנס לישיבה".
הרקע ממנו באים התלמידים ברובם, אינו מכיר את עולם הישיבות. עבור רוב רובם, הלבוש הישיבתי נתפס כזר ומנוכר מאוד. הם לא רואים את עצמם מסוגלים להתלבש בצורה הזאת וחיים במסגרת ישיבתית נוקשה.
גם ההורים סבורים במקרים רבים שמוטב יהיה אם הילד ילמד במסגרת שבה הוא יוכל להוציא תעודת בגרות, דבר שלדעתם יעזור לו להתפרנס בחייו הבוגרים. הם היו מעדיפים מוסד תורני, אבל אם אין להם מוסד כזה שיכול להתאים, מבחינתם עדיף שהילד ילמד במוסד חילוני ותהיה לו אפשרות להתפרנס, מאשר שילמד במוסד תורני וכשיגדל יהיה עני מרוד ומובטל 'כמו כל החרדים'…
התפקיד של פעילי 'אחינו' בהקשר זה הוא לעשות היכרות של ההורים והתלמידים עם עולם הישיבות של הצעירים המתחזקים. כיום יש ישיבות שהוקמו על פי הנחיית רבותינו גדולי הדור, הבחורים לא חייבים ללבוש לבוש ישיבתי לפחות בשנה הראשונה ועוד ועוד.
"כשאתה לוקח כזה בחור לסיור בשתיים או שלוש ישיבות, אתה קודם כל מנפץ את הסטיגמה שהוא קיבל בבית ומכלי התקשורת, על איך נראית ישיבה. הוא מבין שבישיבה יש בחורים שיודעים לחייך, שכיף להם שם, שזה בכלל לא מקום חשוך ואפל כמו שזה מצטייר בעיניו. אם צריך לוקחים את ההורים לסיבוב בישיבות, ועושים איתם את אותה העבודה", מסביר הרב הורביץ.
***
הסיפור שלנו מתחיל בסיפורה של כיתה קטנה מאוד, בבית ספר תורני באזור באחד המושבים.
"זה היה בשנה שעברה", מספר הרב הורביץ, "התחלנו לבדוק מה המסלול שלי לשנה הקרובה, עם אילו בתי ספר אני עובד, והתברר שיש בית ספר אחד שהשנה שיש שם בכתה ח' שבעה תלמידים בלבד…
"עשינו חשבון כזה. הרי אחוזי ההצלחה שלנו אף פעם לא מלאים. מבין שבעה תלמידים, סביר להניח שלא נצליח להכניס את כולם לישיבה. יהיו כאלו אולי אחד או שניים, שבכל מקרה ילכו לישיבה, אז אני אשקיע שעות רבות בכיתה הזאת כדי להכניס בסופו של דבר שניים או שלושה בחורים לישיבה לכל היותר? ומי אומר שאצליח בכלל, לפעמים לא מצליחים…
"מילא אם בית הספר הזה היה על הדרך לבית ספר אחר שאנחנו עובדים איתו, היתה זו חצי צרה, אבל לא! הוא נמצא במקום מרוחק לנו ודי מבודד משאר בתי הספר התורניים באזור, כך שלהגיע אליו צריך להשקיע זמן ניכר של נסיעה במיוחד למקום.
"כמובן שבסוף החלטנו שלא מוותרים עליו. איך אפשר לוותר על הצורך לתת הזדמנות לשבעה ילדים, נשמות טהורות? אולי לא נצליח לחולל שם שינוי, אבל להושיט להם גלגל הצלה אנחנו חייבים לפני שהם ילכו לאבדון רח"ל.
"השקעתי שם במשך כל השנה, ולא ראיתי ברכה גדולה בעמלי. לקראת סוף השנה כבר חשבתי שעבדתי בחינם. אין שם הצלחות גדולות, ואולי הגיע הזמן להרים ידיים ולוותר עליהם.
"ואז התברר לי ששום דבר לא היה בחינם… פנו אלי כמה מהמורים בבית הספר, ואמרו לי שיש להם נושא חשוב לשיחה עמי.
"נכנסו לחדר המורים, ושם הם סיפרו לי שיש להם תלמיד, בכיתה ז', שההורים שלו החליטו להוציא אותו מבית הספר הזה. אולי בגלל ילד בכתה שהציק לו, אולי בגלל אחד המורים, אני לא יודע למה, אבל זה היה מנוי וגמור מבחינתם שהילד לא ממשיך עוד שנה בבית הספר הזה.
"הבעיה שבכל האזור אין עוד בית ספר תורני… מה עושים? ההורים מבהירים, מבחינתם אפילו בית ספר חילוני זאת אופציה טובה יותר. במקום הזה הם לא משאירים את הילד.
"אמרו לי המורים, חבל על הילד. הוא ילד טוב, אפשר להציל אותו, אם הם לא מוכנים שהוא ימשיך כאן בבית הספר, אולי תסדר לו ישיבה שיקבלו אותו, למרות שהוא צעיר יותר בשנה משאר הבחורים שנרשמים עכשיו לישיבות…
"אמרתי, למה לא? בואו ננסה. פניתי להורים ולילד, לקחתי אותו לסיבוב בכמה ישיבות, וראיתי שהוא מאוד התלהב. הילד החליט, אני רוצה ללכת לישיבה… תדבר עם ההורים שלי…".
***
"הבעיה היתה שההורים קצת פחות התלהבות… התחלתי לדבר עם האבא שלא מאוד אהב את הרעיון אבל אמר שאם זה מה שהילד רוצה הוא מוכן לשקול את זה בתנאים מסוימים. "בכל מקרה, אמר לי האבא", זה לא משנה מה שאני יגיד לך, "האמא של הילד לא תסכים בשום אופן, אני מכיר את אשתי ואני אומר לך שאתה יכול לשכוח מזה…".
"אם צריך לדבר עם האמא, נדבר עם האמא… הגעתי אליהם הביתה, וקבלת הפנים היתה צוננת למדי. ממש לא התלהבה לנהל את השיחה הזאת.
"ניסיתי לפתוח שיחה וביררתי מה המקצוע שלה… התברר שהיא עובדת כרופאה כירורגית באחד מבתי החולים הגדולים בארץ…
"איזה יופי", אמרתי להם, "בדיוק קראתי מאמר על ניתוחים אנדוסקופיים, זה מרתק, העולם הזה של הניתוחים הזעיר-פולשניים…
"וראה זה פלא, האמא הקשוחה פתאום כבר לא היתה כל כך עוינת. היא הסבירה לי כמה דברים שלא ידעתי, אני שאלתי אותה עוד והרחבתי אופקים בתחום שבאמת מעניין אותי מאוד…
"כמובן שזה לא אומר שבשלב זה היא כבר הודיעה שהיא שולחת את הבן שלה ללמוד בישיבה. ההתנגדות נותרה בעינה, והיא היתה התנגדות מאוד תקיפה, אבל עכשיו כבר היתה לנו אפשרות לדבר, התפתח דיון שבהמשך הפך למו"מ… היא הגיעה לישיבה שממנה התלהב הילד, בחנה את התנאים ולא מצאה שום סיבה של ממש להתנגד למקום, למעט העובדה שמדובר בישיבה עם לימודי קודש תובעניים…
"בשלב הזה, הוויכוח עבר לזירה אחרת. הוא התנהל בין האמא והבן. היא טענה שהוא לא יודע ולא מבין מה טוב לו, ושהוא לא יהנה בישיבה, זה רק נראה לו כזה נחמד אבל כשהוא ישב שם כל היום מול הגמרא, הוא ירגיש אחרת. הילד התעקש שהוא רוצה ללמוד בישיבה ורק בישיבה.
"בסופו של דבר הילד ניצח. האמא אמרה לו, "אני את דעתי לא שיניתי, אבל אני רואה שאתה כל כך מתעקש אז אני נותנת לך לנסות. אתה תתחיל ותראה בעצמך שאמא תמיד צודקת. אתה תראה שאתה לא בנוי לזה".
"בחודש אלול הילד התחיל את הלימודים בישיבה, וב"ה אני שומע מאנשי הצוות שם שהוא עשה חיל בלימודיו. עכשיו בתחילת חודש חשוון הוא שוב חזר לישיבה בשמחה רבה, ומתברר שהוא מתקדם בקצב מאוד יפה ובעזרת ה' עוד יהיה תלמיד חכם מופלג.
"אחרי כל הסיפור הזה חשבתי לעצמי, הרי כמעט ויתרנו על כל הביקורים בבית הספר הזה. רק שבעה ילדים בכיתה, לא צפויה שם הצלחה בכלל, בשביל מה להשקיע ולשרוף זמן… אני חושב שבחודש אחד שהבחור הזה היה בישיבה, הוא למד תורה מספר שעות גבוה יותר מכל השעות שאני בזבזתי כביכול כדי לבקר בבית הספר ההוא. הנה מסתבר שהשעות האלו לא הלכו לאיבוד כלל וכלל, אדרבה, הן היו השקעה מניבה מאוד. על כל שעה ש'בזבזתי' שם באותה שנה, אנחנו זוכים שהילד הזה עוד ילמד שעות רבות בימי חייו, וזה חלקי מכל עמלי!