בשיחה מיוחדת שהתפרסמה במוסף התורני של 'המבשר' (עקב תשפ"ב) על ימי בין הזמנים בתקופה זו של חודש אב, עלתה המסקנה מפיהם של רבנים ומחנכים חשובים, כי וודאי נועדו ימים אלו רק כדי לצאת למנוחה הבנויה על אדני התורה והחסידות.
"בחור שיודע שמטרת בין הזמנים היא למנוחה בלבד ולא חלילה להתפרקות, הרי שהדבר הראשון המוטל עליו, זה לשמור שיהיה לו סדר היום. כלל זה הוא האל"ף-בי"ת שיעזור לבחורים ולאברכים שלא יגיעו חלילה בימי בין הזמנים לידי ירידה ופריקת-עול", חזר ואמר המגיד המפורסם הרה"ג רבי שלמה מילר שליט"א, שהוסיף פנינה נפלאה מאוצרו הטוב:
"שמעתי מיהודי חשוב שהיה נוכח באסיפה של וועד הישיבות לפני שנים רבות, בה דנו גדולי וראשי הישיבות האם לקצר את ימי בין הזמנים או לבטל אותם, מפני אלו שאינם יודעים כיצד ראוי לנהוג בהם. קם ונעמד המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל ואמר: 'עלינו להבין שבין הזמנים הוא זמן קריטי להתעלותם של בני הישיבות, כי באמצע הזמן שומע הבחור הרבה שיחות ודרשות על מעלת לימוד התורה בהתמדה, אבל אין לו הזדמנות לבדוק את עצמו היכן הוא עומד בזה. דווקא בימי בין הזמנים, שאז הוא משוחרר מהעול של הישיבה והוא לוקח על עצמו את ניהול סדר יומו, אז הוא בונה את האישיות שלו בדרכי התורה ואהבתה. על זה נאמר 'אין הדבר תלוי אלא בי', לקחת אחריות על עצמו כדי לבנות את האישיות שלו'".
ובכדי להעמיק את גודל החשיבות של בניית סדר יום תורני ומחייב בימי החופשה, הוסיף וסיפר הגר"ש מילר סיפור מדהים על כוחה של התנהגות ראויה בימי בין הזמנים, כראוי וכיאה לבני תורה אמיתיים:
"חותני, הרה"ג רבי שמחה סטל סיפר לי, כי לפני שנים רבות היה מגיד-שיעור בישיבת 'עטרת צבי' באשדוד, שהייתה מיועדת לבני עדות המזרח. היה לו שם תלמיד בשם 'אברהם דוהני' שהגיע מאשקלון, משפחה מסורתית שהסוכנות שלחה אותם לבתי ספר ממלכתי-חילוני, והדבר כאב מאד לאמא שלא ידעה מה לעשות. בימי בין הזמנים, בחורי הישיבות חזרו לביתם באשקלון והנה רואה האמא של משפחת דוהני, בחור ישיבה ברחוב עם כובע וחליפה, כשכל-כולו אומר ארשת רצינות ויראת-שמים.
"היא שאלה את אחת השכנים לפשר המראה הזה? והיא הגיבה לה בזלזול: 'עזבי אותם, הם חרדים, זה לא בשבילך'. היא לא וויתרה, כי המראה הנפלא של הבחור עם הלבוש המלא וההתנהגות הרצינית כבש את ליבה. היא עשתה שיעורי בית וביררה הרבה, עד שהחליטה כי הבנים שלה ייראו בדיוק כמו הבחור הזה. אברהם בנה הגדול נשלח ללמוד ב'עטרת צבי' באשדוד, ואחריו כל הבנים הלכו לישיבות רציניות וצמחו לתפארה.
"חלפו שנים וחותני רבי שמחה כבר עבר למסור שיעורים בישיבת 'בית שמעיה' בבני-ברק. באחד הימים נכנס אליו אברך עם זקן ופאות בלוויית בנו הבחור הצעיר, למבחן קבלה בישיבה. האברך מביט על חותני ומפיו מזדעקת השאלה: 'הרב זוכר אותי'? ואז הזדהה כאותו 'אברהם דוהני' מאשקלון… הוא סיפר לחותני שכיום כל האחים שלו אברכים תלמידי חכמים, וכל האחיות שלו נישאו לאברכים יראי-שמים, ועכשיו הוא מגיע להכניס את הדור החדש בין כותלי הישיבה החשובה הזו".
מסיים הגר"ש מילר ומסכם את הנקודה החשובה: "אותו בחור מאשקלון שחזר לביתו בימי בין הזמנים ויצא לרחוב עם הלבוש המלא, התהלך ברחובה של עיר ברצינות וביראת שמים, יעלה ברבות הימים לפני בית דין של מעלה ושם הוא יראה משפחה ענקית של עשרות נפשות הנזקפת לזכותו בכל הליכותיהם התורניות זה שנים רבות.
"הוא בכלל לא יכיר אותם ולא יידע מי הם, אבל המציאות חזקה יותר מכל דבר אחר, כי האמא העבירה את כל ילדיה לישיבות תורנית בגלל ההתנהגות המחייבת שלו בימי בין הזמנים. כמה הדבר מחייב אותנו כבני תורה וחסידות, לקדש שם שמים בכל מקום אליו אנחנו הולכים, כי מי יודע עד היכן הדברים מגיעים".