בעין טובה
מספר יהודי מבית שמש:
כששמעתי בשיעורים את דברי הזוהר הקדוש, שמי שמברך בשמחה ובעין טובה, הקב"ה מברכו בשמחה ובעין טובה – אמרתי: מה אנחנו צריכים יותר מברכה מהקב"ה בשמחה ובעין טובה? חשבתי על זה, שזה דבר נפלא כל כך. הרי אנחנו מברכים ברכת המזון אחרי שכבר קיבלנו אוכל מריבונו של עולם, ומצד הדין עלינו לברך בהודיה מכל הלב, והנה, הקב"ה רק רוצה להמשיך ולתת לנו עוד, בעקבות הברכה בשמחה. שווה ליטול ידיים במיוחד, רק כדי לברך ברכת המזון ולקבל את הבטחת הזוהר הקדוש.
אספתי את בני המשפחה, סיפרתי להם מה ששמעתי ב'ביטחון היומי' ובשיעור של ר' דוד, והחלטנו להתחזק בזה; בכל פעם נוטלים ידיים לסעודה ומברכים בכוונה ובשמחה. בכל פעם לפני ברכת המזון אמרנו לבני המשפחה, שהנה אנחנו הולכים לברך לה' שנתן לנו סעודה כל כך יפה; בואו נברך בשמחה ובעין טובה.
עברו מאז כמה שבועות, והנה אנחנו מקבלים טלפון, בו מודיעים לנו שזכינו בדירה במחיר למשתכן. זאת היתה הפתעה שלא חשבנו עליה משום כיוון. ההגרלה נערכה כבר לפני שנתיים, ואז נודע לנו בבירור שלא זכינו. שכחנו מזה. למה לחשוב שאפשר לזכות בהגרלה אחרי שהיא כבר נערכה והודעות נשלחו לזוכים?
שאלתי איך זה יכול להיות, ואמרו לי שאחד מהזוכים ביטל את זכייתו, ואנו עלינו בגורל, לקבל את הזכייה שלו.
'מחיר למשתכן' פירושו, שמקבלים אפשרות לקנות את הדירה בהנחה של שלושים אחוז מערכה. אלא שמדברים כאן על דירה במחיר שהיה לפני שנתיים. ביחס למחיר דירה כיום. זכינו אפוא בהנחה של חמישים אחוז!
ככה, באמצע היום, בעין טובה, בהפתעה גמורה, קיבלנו דירה מן השמים. מבט בלוח סיפר לי כמה נחת עושה ברכת המזון לאבינו שבשמים: בשורת הדירה הגיעה בדיוק ביום הארבעים ואחד מאז שהתחלנו בחיזוק, לברך בשמחה ובעין טובה!
קרוב לבית
מספר יהודי: במשך תקופה היתה לאשתי עבודה בבית ספר ביישוב מרוחק. בכל יום היא היתה נוסעת למקום העבודה במשך כשעה וגם חוזרת באופן זהה. עם כל זאת היא היתה מרוצה, ובסופו של מילוי מקום ממושך היתה לה שיחה ממש מוצלחת עם המנהלת. המנהלת הוקירה את עבודתה, אמרה לה שהיא מאוד מרוצה ממנה, והיא חושבת שיש לה עתיד במקום הזה: כבר יש משרה כלשהי שהיא רוצה לתת לה. השיחה התגלגלה כך, שאשתי הבינה שיש לה סיבה טובה להגיע מחר לעבודה.
היא מגיעה למחרת, אחרי נסיעה של שעה היא נכנסת למנהלת – וזו אינה מבינה מה ארע כאן. אשתי אומרת לה שהיא אמרה לה לבוא, והיא עונה שהיא לא התכוונה ולא חשבה ולא ידעה… אשתי לא הבינה איך היא לא הבינה. הן אפילו בצוות ידעו שהיא צריכה לקבל שעות מסוימות. היא חזרה הביתה במפח נפש. שעת הנסיעה חזור היתה שעה קשה מאוד עבורה.
המילים והדיבורים התגלגלו במוחה שוב ושוב. "למה באת? איך לי עבודה לתת לך"… אני חוזר הביתה ורואה את אשתי במצב רוח מדוכדך, שומע את מה שהיא מספרת, מבין לרגשותיה, אבל אז עולה לי בראש כל החיזוק שאני מקבל מהקו ומהעלונים של 'השגחה פרטית'. אמרתי לעצמי, מתי אם לא עכשיו? עכשיו זה 'מבחן האמונה'.
אמרתי לאשתי בעדינות, שהקב"ה שולח לנו עכשיו מבחן באמונה. הוא רוצה להראות לנו שהפרנסה לא נמצאת בידיים של אף אדם. רק בידיים שלו! אף אחד לא יכול לקחת מאתנו משהו או לתת לנו משהו בלי שהקב"ה ירצה. מכיוון שבאותו יום שמעתי את החיזוק היומי בעניין ברכת המזון, העליתי רעיון, שמהיום נראה להתחזק בברכת המזון. נברך לה' על מה שהוא נותן לנו ונבקש שיהיה יותר בשפע מידו הקדושה, הפתוחה והרחבה.
כעבור יומיים הטלפון בבית מצלצל, אשתי מרימה ושומעת מהצד השני: "הגענו לגברת…? מדברים כאן מבית ספר בעיר. שמענו עלייך דברים מאוד טובים, האם את מוכנה לבוא לעבוד אצלנו?"
הם הציעו לה מילוי מקום ממושך, עם הצעה לשעות קבועות גם כן. הכול הרבה יותר מוצלח מהעבודה הקודמת. גם שעות נוחות יותר, גם קרוב לבית, והכניסה לעבודה מיידית, אפילו בלי ראיון.
אני מודה לה' שנתן לי את מבחן האמונה, ואני מודה לו על שנתן לי את הכוח לעבור את זה בשלום. בטובו הגדול לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד.
(גיליון השגחה פרטית ויקרא – צו תשפ"ב)