היתה לנו חתונה במשפחה, ורצינו להגיע בזמן לחופה. הזמנו מונית אבל המונית התעכבה, ובסופו של דבר היתה לנו עגמת נפש גדולה, על שהפסדנו את החופה וגם שנגיע כל כך מאוחר. לאשתי זה היה אכפת מאד, ואני, שרק לאחרונה שמעתי את שיעור על 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', התחזקתי וחיזקתי גם את נוות ביתי בכך שהכול לטובה.
כששמע זאת הנהג, הוא אמר לי: "אתה אומר שהכול לטובה? אני אספר לך איך הכול לטובה. פעם הייתי עם הרכב בשכונת גוש שמונים שבירושלים וחיכיתי לנסיעה, אולם בדיוק אז אף אחד לא היה צריך מונית. הסדרן הודיע שמזמינים נסיעה לרמות ואני הודעתי שאני לוקח את זה. אמנם רמות זה לא גוש שמונים וזה אף קצת רחוק, אבל כשאין משהו אחר, זה עדיף מכלום.
נסעתי לכתובת שאמרו לי, וכשהגעתי ראיתי את מעילו של זה שהזמין אותי, מתקפל לתוך רכב אחר. הוא כנראה התייאש מלחכות ועצר מונית אחרת. הרגשתי שלימזל מושלם, אלא שאחרי כמה דקות עצרו אותי שני אנשים וביקשו שאקח אותם לחדר המיון בבית החולים 'שערי צדק'.
הכנסתי אותם בשמחה. הגענו למיון ולפתע התמוטטתי על מקומי. התקף לב זה דבר שאיני מאחל לאף אחד, אבל אם כבר, אז המקום הטוב ביותר לעשות את זה, זה חדר מיון. הצוות מיהר לטפל בי, וברוך ה' יצאתי מכלל סכנה. הרופאים אמרו לי שהגעתי לבית החולים במצב קשה מאד. אם היו מאחרים את הטיפול בעוד זמן מועט, מי יודע אם היה את מי להציל.
רק תחשוב איך זה נראה, שאני מצטער על נסיעות שהפסדתי, בזמן שהקב"ה מארגן לי בצורה הכי מדויקת שאגיע למקום שבו יוכלו לטפל בי הכי טוב, ועוד משלמים לי על כך שאסע למיון…
(גיליון השגחה פרטית)
*
מוצאי שבת של החורף, אחרי שבת בירושלים, יוצאים מיד אחרי שבת לביתנו במודיעין עילית בשביל להספיק את המוצ"ש הארוך לעיסוקים שדחינו בסוף השבוע. 'היום השמיני של השבוע', היה מי שקרא למוצ"ש החורף.
אני עולה במסעף רמות בדרך ל-443, חולף על פני צומת עטרות, מקום לא נעים בכלל, משתדל לא להתעכב, אך רכב תקוע בצד הדרך צד את עיני. אני לא מתנדב לא ב'ידידים' ולא ב'אחוקים', אין לי לא ידע במכונאות, ולא מכשירים לטיפול ברכבים תקועים, ואפילו את "הדבר הזה שמסובבים" בשביל להחליף את הגלגל אין לי, נתתי את זה לפני כמה ימים לחבר, שעדיין לא החזיר לי. אקיצער, אין שום טעם שאעצור, מה אני כבר יכול לעזור לו, מה גם שאני לא יודע את זהותו של מי שנמצא ברכב התקוע.
ללא הסבר המניח את הדעת, אני מוצא את עצמי מאט, ועוצר במרחק כמה מטרים מהרכב התקוע, בזהירות רבה אני בודק את בציציותיו של בעל הרכב התקוע, האם מאחינו בית ישראל או שמא בבן דוד מסוכן. על פניו אני רואה שמדובר באחד מאחינו בית ישראל עם קפוצ'ון לראשו, לא ממש מאנ"ש, אבל יהודי מאותם שבחר ה' לו לעם.
ביציאתי מהרכב, אני מבחין שהרכב התקוע הוא ממש מאותו דגם של הרכב שלי. נו, זה עדיין לא אומר שאוכל לעזור לו. כאמור, לא מבין ברכבים, אין לי מכשירים, אפילו לא מברג. אני יוצא, שואל אותו: אחי, מה קורה? הוא מתנער ומרים אלי את מבטו ואומר בקול עייף ומיואש: עף לי הפקק של מיכל המים, אסור לי להמשיך בנסיעה בלעדיו, אפילו לא מטר.
טוב, אם אני לוקח אותו איתי ומשאיר את הרכב שם, לא יעבור זמן רב עד שהרכב יכנס למשחטה הסמוכה ברמאללה, ואם אני משאיר גם את בעל הרכב שם… לא רוצה לחשוב מה יקרה. אבל מה אני עושה, איך אני עוזר לו?
רגע… מה אמרת? פקק למיכל המים, והרכב שלך הוא מאותו הדגם שלי? חכה רגע, אני קופץ. ממש לפני כמה ימים החלפתי את הפקק הזה ברכב שלי, ונראה לי שעדיין לא זרקתי את הפקק הישן. רגע, אני בודק.
חצי דקה ואני מוצא את הפקק הישן, הוא במצב טוב, בודאי כדי להמשיך בנסיעה למקום בטוח יותר והרבה יותר מזה. אני מתלהב, אומר לו: תראה איך השם אוהב אותך. משהו דחף אותי לעצור לראות מה אני יכול לעזור לך, לא יודע מה זה? ובדיוק יש לי את החלק המסויים שאתה צריך. תראה, תראה את השם איך הוא דואג לך, הוא יודע מה קורה איתך ועוזר לך.
באמת התלהבתי. זו היתה הארה. לא יודע מה הוא עשה עם ההרגשה הזו, אבל אני יודע מה אני עשיתי איתה. התלהבתי, השם איתנו, בכל מקום בכל רגע. לא צריך להיות שום דבר הגיוני כדי לקבל ממנו עזרה. יש לו את הדרכים שלו!
(משנתה של תורה)
1/534
הכתבות והסיפורים מרוממים את הנפש מאירים את הנשמה וזו הגשה אמיתית מכל הלב.