"וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ…" (ויקרא טז, ב)
ההרגל מקהה את הרגשות. קירבה גדולה מדי לדבר קדוש גורמת להפסיק להרגיש ברוממות הדבר. כדי שהכהן הגדול לא יתרגל להימצאות בקודש הקודשים, ויפסיק להתרגש ולפחד מהכניסה אל המקום המקודש ביותר התירה לו התורה להיכנס לשם רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
חטאם של בני אהרן היה "בקרבתם לפני ה' וימותו". ליבם היה גס, למרות קירבת האלוקים הגדולה שאליה נחטפו. הכתוב אומר עליהם (שמות כד, יא): "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". פירש רש"י: "היו מסתכלים בו בלב גם מתוך אכילה ושתיה".
אחד הטעמים לתענית בה"ב הוא החשש, שמא תוך כדי קרבת האלוקים הגדולה לה זכינו במועדות הרגשנו יותר מדי טוב", ובמקום להשתמש בהם כמנוף לקרבת אלוקים גדולה יותר, איבדנו את הרוממות והקדושה הראויים ליום טוב, והשתמשנו בהם להנאות הגוף, על כך אנחנו מתענים ומבקשים מחילה.
הדברים אמורים לא רק כלפי שמיא אלא גם בכבוד תלמיד לרבו, ובכבוד בין אדם לחברו. אספר:
באחת מהפעמים הראשונות שנסעתי לאמריקה, לשליחות קודש, הייתי עם מלווה נוסף. השתתפנו בכנוס של כמה גבירים, תלמידיו של ראש ישיבה גדול, שהשתתף גם הוא בכינוס, והוא שהזמין אותם.
מה אומר ומה אדבר? התלמידים ישבו בצורה לא מכובדת, תוך כדי אכילה סיפרו בדיחות ודברי ליצנות… לא היה נראה לי שהם מתייחסים לדברי, והבנתי שתועלת גדולה לא תצא מהכינוס הזה… גם זה שהיה איתי הבין שכסף לא יצא מפה.
התחלתי לצעוק: "עזבתי ישיבה, יצאתי לשליחות קודש, וכך מתייחסים אלינו? אוכלים, שותים ומספרים בדיחות, במקום להתנהג בכובד הראש הראוי"…
בין המשתתפים היה גם גביר גדול, שהיה בן תורה, והוא ביקש להרגיע את הרוחות
בין המשתתפים היה גם גביר גדול, שהיה בן תורה, והוא ביקש להרגיע את הרוחות. הוא נעמד ואמר: "רציתי להסביר לאורחינו החשובים מארץ ישראל דבר שאולי הם לא מבינים. כל המשתתפים כאן בכינוס נותנים צדקה מעל ומעבר. כולם באו לכאן מתוך ידיעה שהזמינו אותם בשביל כסף, אף אחד לא טיפש, והם באו במטרה לתת. אבל מה? אצלנו ראש ישיבה הוא כמו אבא. מצד אחד, כשאבא קורא כולם באים, אף אחד לא שואל שאלות, מצד שני כשבאים לאבא אוכלים, שותים, צוחקים ומספרים בדיחות".
הרוחות באמת נרגעו, ויצאנו משם עם הרבה כסף…
אבל עלינו להיות כנים: אכן חז"ל אומרים: "ושננתם לבניך – אלו תלמידיך", תלמידים הם כמו בנים, אבל אוי ואבוי לתלמיד שבא ללמוד אצל רב ומרגיש שאפשר לעשות בדיחות וליצנות כמו שעושים אצל אבא. גם אם רב הוא כמו אבא, צריך לנהוג בו בכבוד הראוי לרב. אל להם לרגשי הכבוד להתקהות כתוצאה מהקירבה היום יומית אל הרב.
מרגישים יותר מדי "היימיש"
הבעיה שלנו כיום היא שיחסית קל מאד להיכנס לביתם של גדולי ישראל, ולכן לעתים מרגישים מדי היימיש כלפיהם ורגשי הכבוד והיקר שצריך לחוש כלפיהם פוחת.
לפני שנים רבות הייתה לי איזושהי בעיה רפואית ונכנסתי להתייעץ עם רבי חיים גריינמן זצ"ל. רבי חיים יעץ לי לקחת איזשהו כדור שלדבריו יעזור לי. משום מה פקפקתי בישועה שתצמח לי מהכדור הזה ובקשתי ממנו שימליץ לי על רופא מומחה בתחום, האמנתי יותר בכדורים שהוא ימליץ לי…
רבי חיים הזדקף: "אני מבקש ממך שתצא מיד מהחדר! תחכה בתור, כמו כולם, כשיגיע תורך תיכנס ותשאל מה שאתה רוצה. צא החוצה"!
נדהמתי. אמנם קצת התחצפתי, אבל, בכל זאת, התגובה הייתה מאד קשה, ושלא כהרגלו.
כעבור רגע הוא חייך אלי ואמר: אתה באמת חושב שצריך רופא אמיתי? תאמין לי שאני מבין לא פחות טוב מהרופא שלך. אלא מאי? למה לרופא אתה מאמין? כי כשאתה הולך לרופא, לוקח זמן עד שיש לו תור פנוי. כשאתה מגיע לקליניקה אתה מחכה חצי שעה – שעה בהמתנה. כשאתה נכנס לחדרו הוא רציני, לא מחייך אפילו לא חיוך אחד קטן, ובסוף הבדיקה אתה משלם אלף שקל. משום כך אתה מרגיש טוב שהיית אצל רופא… אבל כשאתה בא אלי, מכניסים אותך בלי תור, מחייכים אליך, וגם לא עולה לך כסף…
אמרתי לעצמי: חבל על הכסף שלך לשלוח אותך לרופא. אני לא אחייך אליך, אגיד לך לחכות בתור, כשתחזור תרגיש שהיית אצל רופא…"
מרוב שגדולי ישראל מקרבים כל אחד, נותנים הרגשה טובה, אנחנו מאבדים פעמים רבות את היראה ואת הכבוד שיש להרגיש כלפיהם, חדלים לחוש את גדולתם וקדושתם. מרגישים יותר מדי "היימיש" איתם.
בישיבה שלנו יש לנו הזכות להיות בנים אצל מרן ראש הישיבה. באים, נכנסים, לשמוע שיעור, לשאול שאלות, מרגישים "היימיש". האם אנחנו מבינים שבעולם הבא לא יתנו לנו לגעת בידית הדלת של חדרו? האם אנחנו מרגישים שאיש אלוקים עובר עלינו תמיד? הוא אשר אמרנו: הבעיה שלנו היא ההרגל! כשהדבר מצוי – לא מרגישים.
רבי ברוך דב ידע שבאמת יש ביניהם ידידות גדולה
באמת, כל אחד ואחד מאיתנו צריך להתייחס בכבוד גם כלפי חברו. אסור לנו לשכוח שכל בן תורה הוא "ספר תורה" קטן, ואנחנו חייבים בכבודו. תלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. העוון לא היה רק עוון בבין אדם לחברו אלא פגיעה בבן תורה.
כשנמצאים יחד בישיבה, לומדים יחד ואוכלים יחד, נכון שאנחנו חברים זה עם זה, כלנו כאיש אחד בלב אחד, אבל חובה לזכור: כל אחד הוא "בן תורה" ועלי להתייחס אליו בכבוד.
הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א קיבל מכתב מיהודי מאמריקה, בו הוא כותב לו: "אני ידיד נאמן של אבא שלך, ואני מבקש ממך למסור לו דרישת שלום. חוץ מזה, תאמר לו שיש לי נכד שאני מעוניין להכניס אותו לישיבה".
רבי ברוך דב ידע שבאמת יש ביניהם ידידות גדולה, וכשנכנס לאביו, הגאון רבי דוד זצ"ל, וסיפר לו על המכתב שקיבל מאותו יהודי, רבי דוד שמח מאד לקבל את דרישת השלום. רבי ברוך דב הרגיש שזו שעת הכושר לבקש את בקשתו השנייה של אותו יהודי, והוסיף ואמר: הוא ביקש שאבא יקבל את נכדו לישיבה".
נענה רבי דוד ואמר: "מה נוגע אחד לשני? מכיוון שאנחנו ידידים לכן אני צריך לקבל את הנכד שלו לישיבה? ממה נפשך, אם הבן מתאים לישיבה – אין צורך לבקש ממני לקבלו, ואם אינו מתאים – לא יעזור מה שיבקשו ממני. תגיד לו שעליו לעבור מבחן ואז נחליט אם לקבל אותו".
תוך כדי הדברים הוסיף רבי ברוך דב לספר, שהיהודי כתב לו ווארט ששמע והתרגש ממנו מאוד. כשהקב"ה אמר לאהרן לצאת לקראת משה המדברה, כתוב (שמות ד, כז): "ויפגשהו בהר האלוקים וישק לו". אומר על כך ה"ספורנו":
"וישק לו – כמנשק דבר קדוש". הוא כתב שהתרגש מאד לראות שני אחים שלא ראו שנים רבות אחד את השני, מסתמא התגעגעו מאד זה לזה, ובכל זאת הנשיקה לא באה מתוך הגעגועים, אלא משום שאהרן רואה מולו דבר קדוש, את משה, והוא נישק אותו בגין היותו דבר קדוש.
אמר רבי דוד: "תגיד לו שהנכד שלו התקבל לישיבה". התפלא רבי ברוך דב: "מה השתנה? הרי רק לפני רגע האבא אמר שלא התקבל, ועליו לעבר בחינה?
סבא שמתפעל מ'וורט' כזה – הנכד שלו אצלי בישיבה!"
בן תורה הוא דבר קדוש. הוא ספר תורה. צריכים לנהוג כבוד זה בזה. הדברים תקפים גם אם מדובר בין חברים וידידים.
הגמרא (מכות כב ע"ב) אומרת: "הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמיה ספר תורה, ומקמיה גברא רבא לא קיימי". לא כתוב שהם רשעים, אלא טפשים! טיפש מי שלא מבין ש"בן תורה" זה משהו אחר לגמרי. בן תורה צריך לכבד!
(מתוך הספר 'דורש טוב', ויקרא, עמ' כ"ו)