"כיצד זכית לגדול ת"ח כה מופלג?" שאלה אותו לימים אחותו. רבי משה חייך והשיב: "אני דווקא יודע למה, כי הייתי ער באותו לילה. אתם כבר ישנתם…". האחות התפלאה: "למה כוונתך?"

אחד מגדולי ירושלים של מעלה, היה הגאון המקובל רבי רפאל משה לוריא זצ"ל. הוא נודע כגאון עולם ומראשי ישיבת 'שער השמים', וב-72 שנותיו הספיק לכתוב יבול של עשרות ספרים בכל מכמני התורה, שכל המעיין בהם עומד נפעם מגדלותו התורנית ועמקותו הנדירה.

אך הוא לא גדל בביתו של רב או גאון נודע, ולכן, לא הופתע לשמוע את שאלת אחותו, ששאלה אותו בגיל מבוגר: "רבי רפאל משה, במה זכית? איך זכית להיות גאון כה גדול, תלמיד חכם כה מופלג?"

אחיה חייך לשמע השאלה, והשיב: "דווקא אני יודע למה, כי הייתי ער באותו לילה. אתם כבר ישנתם…"

"מה?" – משכה האחות בכתפיה, "באיזה לילה מדובר?"

חייך הרב לוריא את חיוכו הטוב, ופתח בסיפורו האישי המטלטל:

בית משפחת לוריא בו גדלו, היה בית שגרתי, לחוץ ודחוק, כשהפרנסה היתה מצויה בו בקושי רב. האב, רבי מרדכי יחיאל לוריא זצ"ל, עשה כל שלאל ידו לפרנס את בני ביתו, להביא לחם לפיות הטף המורעבים. לעצמו לא דרש, הוא ורעייתו הסתפקו בפרוסת לחם צר ליום. הוא התאמץ והתייגע בעבודות דחק, בסבלות כבדה כמו גם בעבודות מתישות אחרות, הכל כדי להביא הביתה קצת פרנסה, כדי שיהיה מה לתת לילדים הרעבים. מדי ערב שב הביתה בשעה מאוחרת, והביא לרעייתו את הכסף שהרויח באותו יום. לפי סכום הכסף שהביא, רכשה האם למחרת בבוקר מעט מצרכי יסוד, להשביע את רעבון הילדים.

אך ביום מן הימים, שב האב הביתה בשעת ערב, ובמקום לשוב כשכסף בידיו, הפעם שב כשאנחה כבדה בפיו. "כל היום הסתובבתי, חיפשתי עבודה בכל דרך. אך היום לא היתה עבודה!" – ספק האב את כפיו באכזבה, כשהמשמעות ברורה: אם אין כסף היום – משמע מחר אין לחם, אין לחם בבית!

האב השפוף ויתר על ארוחתו הדלה בסיומו של יום מתיש, ועלה על יצועו רעב. "עדיף להשאיר את מה שנשאר לילדים, שלפחות להם יהיה מה לאכול בבוקר", קבעו האם והאב יחדיו, והלכו לישון רעבים.

בבוקר יצאו הילדים ללימודים עם המזון אותו הקריבו להם הוריהם אמש, ובשעות הצהריים שבו הביתה, ממתינים לארוחת הצהריים… שעה חלפה ועוד אחת, ועדיין – אין אוכל. האב יצא לחפש פרנסה, אולי התמזל מזלו ונשכר למלאכה ארוכה בת שעות רבות וארוכות, אז יתפרנס כדבעי, אבל אינו יכול לשוב ולהביא להם חלק מהכסף…

כך או כך חלפו להן שעות הצהריים ברעב… וגם אחר הצהריים… וגם הערב… כשאין מה לאכול – אין מה לאכול. פשוט אין. הילדים עברו שוב ושוב על הארונות המועטים, חיפשו אולי בכל זאת נותר משהו. אפס – הבית ריק ואין בו כלום, כלום, רעב צובט ומציק פשוטו כמשמעו!

לקראת הערב שב גם הילד רפאל משה לביתו מתלמודו. באותו יום נכנס הביתה כשחיוך רחב על שפתיו, וכל כולו קורן מאושר. בהתרגשות אין קץ, כשהוא סמוק עד תנוכי אוזניו, ניגש הילד הקטן לאמו, ובארשת חשיבות שלף פתק מכיסו. "בנכם רפאל משה", כתב המלמד, "שאל היום שאלה כה חמורה, עד שאני בעצמי לא יכולתי להשיב עליה, ואעלה אותה בפני גאוני העיר. הילד פשוט גאון, הקושיא שלו – מדהימה!" – חתם המלמד את הפתק בהערכה מופגנת…

"את זוכרת את היום הזה?" – שאל רבי רפאל משה את אחותו, וזו הנהנה לאישור. "אז עד כאן, זה החלק שכולנו ראינו. עכשיו אספר לך מה קרה בזמן שכבר ישנתם, רק אני נותרתי ער מרוב התרגשות…" – הוסיף רבי רפאל משה בדמעות התרגשות:

"בשעת ערב מאוחרת שב אבא הביתה, והשאלה הראשונה ששאל את אמא היתה: "איך הסתדרת עם הילדים? הם הלכו לישון רעבים?" ואמא השיבה לו: "הערב הם דווקא הלכו לישון שבעים ומאושרים…" אך אבא תמה כנגדה: "האמנם? כיצד? הרי לא השארתי לכם כסף למזון, כיצד שבעו הילדים?"

רבי רפאל משה עצר לרגע. ניכר עליו שהגילוי מצריך ממנו מאמץ נפשי כביר. הוא שתק קמעא והמשיך: "ואז שמעתי את אמא מספרת לו: 'אתה יודע מה היה היום? רפאל משה הגיע הביתה, והביא עמו פתק מהמלמד על קושיא כבירה ששאל שלא נמצא לה מענה… הוא היה כה נרגש, וכולנו התרגשנו ושמחנו אתו. זה היה האוכל שלנו, וכך הם הלכו לישון מאושרים… הערב הזה, אכלנו את הקושיא של רפאל משה, שתינו את הקושיא הזו, וגם ברכנו עליה… זה מה שהיה לנו!' – סיכמה אמא בעיניים בורקות באוזני אבא" – סיים רבי רפאל משה את סיפורו האישי באוזני אחותו, והוסיף:

"בלילה הזה לא יכולתי לעצום עין. אמרתי לעצמי: אם התורה מסוגלת למלא כך את הטעם בחיים – אז התורה הזו היא מתנת חיים, היא הטעם בחיים. באותו לילה גיליתי מושג חדש: יש מזון גשמי, ויש מזון גבוה ונעלה יותר, הנותן אנרגיה חזקה בהרבה, והוא התורה. מיד החלטתי להקדיש את כל חיי לתורה ולהתמסר לה, כי הם חיי איכות אמיתיים, שאינם תלויים בתנאים הגשמיים!" – אמר האח הגדול, והותיר את אחותו המומה ונסערת…

סיפור זה שמענו מאחיינו – הרה"ג ר' משה בויאר שליט"א, כדי להאיר: כשילד רואה שהתורה ממלאת תפקיד חשוב בביתו, כשהוא חש ומרגיש את עוצמתה בחייו – נפתח לו טעם התורה, הוא מסוגל להתחבר אליה ולאמצה. כשילד נוכח במסירות הוריו לתורה, כשהוא חי את האנרגיה הרוחנית שהתורה מעניקה לחיים – הוא מתחבר לטעם התורה בעוצמה אחרת, היא הופכת לחלק ממנו, הוא מוכן להתאמץ ולהקריב למען החיבור עם התורה. כמו אדם העורך שמחה משפחתית, שבעת האירוע – לנוכח התרגשותו הרבה – הוא אינו מסוגל לאכול ובקושי שם לב לנעשה סביבו, כך אדם שמחובר לתורה ומתמסר אליה, כביכול כבר לא זקוק לאכול, כבר מסוגל להתנתק מיתר הנאות החיים. התורה ממלאת אותו, כובשת אותו בקיסמה, ומעבירה את התחושה המדהימה הזו לזרעו אחריו, כפי שהובטחנו מפורשות: 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך!".

(הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א, 'פניני פרשת השבוע'; הובא בגיליון 'דרישה וחקירה')