פרשתנו מפרטת באריכות את סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, סדר זה שכולנו מתרפקים עליו בחזרת הש"ץ של תפילת המוסף ביום כיפור, פרטים רבים עליהם נסוב רוב מסכת יומא מקורם בפרשתינו.
הכהן הגדול בכל ימות השנה עובד רק בבגדי זהב, זהו כבודו ותפארתו, וזהו כבודו של מקום, אבל דווקא בשיא, לפני ולפנים, שם היה הכי מתאים שבגדי הכבוד והתפארת יהיו על גופו, הוא לא עובד בהם אלא לובש ארבעה בגדי לבן נעדרי תכלת, ארגמן וזהב, וכל כך מפני חטא העגל! בגדי זהב מזכירים את עגל הזהב, ואין קטגור נעשה סנגור.
ואנו הקטנים שואלים, מה זה? זה משהו סמלי, זהב מזכיר זהב, ואם העגל היה עשוי מכסף כן היה שייך לעבוד בקודש הקדשים בבגדי זהב?
לפני שנעמוד על נקודת העיקר שבס"ד נראה יוצא מהעניין נשתף את הציבור בשני סיפורים אותם הזדמן לי לשמוע בס"ד באותו יום, משני ראשי כוללים היוצאים לאחינו בני ישראל בגולה לזכות אותם להיות חלק מעולם התורה הפורח בארץ ישראל, סיפורים כששניהם מעבירים את אותו מסר.
הג"ר יחיאל נוביק שליט"א ראש כולל 'דעת יוסף' בפגשו ביהודי יקר איש ביזנעס אוהב תורה בקווינס שבארה"ב, ביקש ממנו שיספר לו איזה סיפור מיוחד של השגחה פרטית שנתקל בה במשך חיו בעולם בו הוא נמצא.
היהודי שמח לספר, הוא הדגיש שיש לו השגחה ללא הרף ממש, אבל הוא בכל זאת מעוניין לספר לו על ההשגחה הגדולה ביותר שחווה בחייו.
רכבו החל לעשות בעיות, הוא החליט לנסוע לטפל באחד מהמוסכים היותר מומחים. אומנם המוסך מרוחק מעירו, אבל הוא בהחלט יכול לסמוך על העובדים במקום שיעשו עבודתם נאמנה. משהגיע למוסך כבר היו לפניו בתור כלי רכב במספר לא מבוטל. הוא המתין בסבלנות לתורו, וכבר בתחילת היום הבין שהוא הולך לשרוף יום של עסקים בהמתנה לטיפול ברכב. אבל מה לעשות שהוא חייב לתקן את המכונית.
השעות נקפו והוא רואה שבעוד קצת יותר משעה, השמש שוקעת, הוא מתחיל לברר איפה יש תפילת מנחה באזור, ב"ה עם כל עסקיו הגדולים איננו מפספס תפילה במניין, הוא מרים טלפונים לפה וטלפונים לשם, מתברר שהעיר בה נמצא המוסך אין בה בית כנסת פעיל ביום חול בכלל, ומסתבר שהמניין הקרוב ביותר נמצא במרחק נסיעה של עשרים דקות בעיירה סמוכה, רבע שעה לפני השקיעה, סבלנותו כבר פוקעת, הוא אמנם רואה שתורו מתקרב וגם בעל המוסך מבטיח לו שהרכב הבא הוא הרכב שלו, אבל השעון מראה שבעוד 40 דקות שוקעת החמה! יש לו עוד עשרים דקות נסיעה, והתיקון גם הוא אורך זמן…
הוא מתפלל להקב"ה שיעשה לו איזו 'קפיצת הדרך'…
הגיע תורו, הרכב שלו כבר ממש נמצא בידיהם של עובדי המוסך, אבל השקיעה קרובה במיוחד, ולהתפלל בלי מנין הוא ממש לא רוצה.
הרב נוביק מסיים עם דמעות בעיניים
ואז נכנס אדם נוסף, לפי המראה גוי. הוא נכנס עם רכבו במהירות, כך גם יוצא ממנו בחופזה, וזה נראה שהוא מוזמן ומי יודע אם לא ידרוש שרכבו יכנס מיד לתיקון כפי שקבע מראש. חששותיו היו נראים באמת נכונים, הלה ניגש לא פחות ולא יותר… אליו, זאת אומרת שהמשפט הבא הוא, תסלח לי אדוני אבל אני הזמנתי תור, ואין לי זמן להמתין… הוא נדרך תוהה כיצד עליו לענות לכזאת בקשה לכשתוצג בפניו, ואז הוא פונה אליו באנגלית מתחננת – – –
"אולי הנך יכול לסור לשני רחובות מכאן יש שם בית אבלים ישנם תשעה לתפילת מנחה הם חייבים עשירי למניין!!!".
הרב נוביק מסיים עם דמעות בעיניים, אמריקה מדברת כסף, היהודי הוא איש עסקים לא קטן, יש לו הרבה סיפורי השגחה אבל לפי הסיפור שהוא בחר לספר, תוכל לדעת איפה הוא באמת מונח, מה באמת הכי חשוב. הסיפור על תפילת מנחה במניין הוא הסיפור הראשון שעולה לו, יותר מכל הסיפורים על הפעמים שבהם הרוויח כסף, או שנמנע ממנו הפסד כספי.
זהו אפוא יהודי שמבין מהו הביזנעס האמתי, מה העיקר ומה הטפל.
נכנסתי אליו עם בני, הסברתי לו את מצבנו וביקשתי רשות להשתמש עם עובדיו
לפני שאספר את סיפורו של ראש הכולל השני, אגב שאנו עוסקים בס"ד למציאת מניין לתפילת מנחה, אשתף את הקוראים הנכבדים בסיפור אישי.
לפני שנתיים שהינו במשך קרוב לחמשה חודשים בארה"ב לצורך רפואי לרעייתי ע"ה, לאחר טיפול מורכב שעברה, הזמין אותנו ידיד יקר לנוח מעט בביתו הגדול במונסי, היתה שם עוד משפחה שבאו לערוך קניות לקראת נשואי ביתם, והם הציעו לנו שיקחו אותנו למנהטן, ניתן לעשות טיול עם הילדים בכמה אטרקציות.
עשינו בירור קצר איפה יש מנחה במנהטן, התברר שבדיוק בשעה בה אנו צפויים להגיע, יש שם תפילת מנחה בכולל אברכים שפועל במקום. יצאנו מיד לדרך, ומשהגענו למקום ראינו אברכים ובעלי בתים יוצאים. לשאלתנו מה עם מנחה, אמרו שברגע זה סיימו את התפילה. לשאלתנו איפה יש עוד מניין, אמרו שאולי בחנות b&h החנות הגדולה לצילום המנוהלת ע"י יהודים חרדים, ועובדים שם עשרות יהודים שומרי תורה ומצוות. צעדנו לחנות, ומתברר שגם שם כבר התפללו מנחה.
בני שנעשה בר מצוה שנה וחצי קודם לכן, ביום הבר מצוה קיבל על עצמו להשתדל לא לפספס שום תפילה במניין ויהי מה, ועמד בה עד לאותו יום ב"ה, הוא לא אבה לשמוע בשום פנים ואופן על פטור אונסין וכדו', עברנו בשלשות קומות החנות ושאלנו יהודי יהודי אם עדין לא התפלל, הצלחנו לקבץ עוד שלושה יהודים, ועדיין…
היות ועמדנו ארבעים דקות לפני השקיעה הברירה היחידה היתה לקחת מונית לויליאמסבורג ולתפוס שם מנין, יצאנו מהחנות וחיפשנו מונית, רק לאחר רבע שעה עצרה המונית הראשונה, ביקשנו לבדוק כמה זמן זה יקח, היות וזה שעת יציאה מהעבודה הפקקים גדולים, והתברר שזה מינימום 50 דקות. חזרנו לחנות, אחד העובדים במודיעין בפתח החנות, יהודי חסידי ירא שמים, שניסה במשך כל הזמן הזה לעזור לנו, ביקשתי ממנו אם יוכל לעזור לנו שלפחות יחד איתנו יעמדו עוד מספר יהודים לענות לנו קדיש וקדושה… הוא אמר שאינו בעל הבית, יש אחראי חנות בקומה שניה שניכנס לשאול אותו.
נכנסתי אליו עם בני, הסברתי לו את מצבנו וביקשתי רשות להשתמש עם עובדיו, הוא דיבר קצרות, ואמר רבע שעה לפני השקיעה תמתינו לי בפתח החנות אני אקח אתכם למנין שאיננו רוצים שידעו ממנו אף אחד מהעובדים, כי הוא מתקיים באמצע שעות עבודה. וכך הווה.
צעדנו אחריו לבניין משרדים ממול, כששם בחדר בתוך חדר, סגל ההנהלה מתפללים עשר דקות לפני השקיעה.
משחזרנו, אותו יהודי יקר שדאג לנו ואף אמר תהילים שנשיג מנין, ולפתע ראה שנעלמנו לא הבין מה ארע, לא רציתי להפר את בקשתו של המנהל, אבל סיפרתי לו שדאגו לנו בבניין השני למניין אנשים, והתפללנו ב"ה עם מנין שלם, הוא התרגש עד דמעות, ואמר, ראיתי את הדמעות בעיניים של הבחור הצדיק הזה והתפללתי עליו והיה לי ברור שהקב"ה אינו מאכזב דמעות טהורות, אבל בשבילי הסיפור הגדול ביותר כאן, הוא שיחת המוסר שאף משגיח לא אמר לי בישיבה, – בעודי ממלמל תהילים אני חושב לעצמי, אני תמיד מקפיד על תפילה במנין, אבל מרוץ החיים גורם פה ושם לדלג על מעלה זו, ומשמים שלחו לי שיחת מוסר מטלטל – -לא מוותרים על מנין, אין מחיר להתעקשות על מעלה גדולה זו.
במשך השבת, איש העסקים נחשף לרב אלטמן
נעבור לסיפור השני, הג"ר אליהו מאיר אלטמן שליט"א ראש כולל 'עטרת צבי' הוזקק לשלב לאחרונה באחת מנסיעותיו לארה"ב יציאה גם לארגנטינה, כדי להשתתף בשמחת הנישואין של בנו של אחד מהתורמים הקבועים לישיבה. היות והוא היה בארגנטינה לא מזמן, וחשש שהגעה חוזרת לאותה קהילה תגרום לכך שיחששו שהוא בא להתרימם שוב בטווח זמן קצר אחרי הביקור הקודם, מה שעלול לגרום לחשוב שהוא בא לנצל אותם חלילה, חיפש מקום בשכונה בה אינו מתרים יהודים, כדי שיראו אותו כמה שפחות ולא יחשבו שהוא בא כדי לבקש מהם תרומה נוספת.
הגיע הרב למקום לקראת שבת, גיסו של המארח שלו, איש עסקים העוסק ביבוא מסין, קבע טיסה לסין במוצאי שבת, והיות והוא עוזב את הבית לתקופה החליט שבשבת לפני הטיסה ישהה עם בני משפחתו בבית הארחה, מה גם שהוא ממוקם קרוב יותר לנמל התעופה.
ביום שישי הוא יוצא מספיק בזמן עם בני ביתו, אך באמצע הדרך מכשיר ה'ווייז' מראה על פקק רציני, ולפי החשבון לא יצליחו להגיע למקום הארחה לפני שבת, אם יסיט את נסיעתו למקום מגורי גיסו הוא בהחלט יגיע לפני שבת, הוא מרים טלפון לגיסו ומבקש להתארח אצלו בשבת, הגיס יהודי מכניס אורחים גדול והשפע מצוי במטבחו, כך שהוא לא פוחד מהפתעות, והוא מקבל אותם בשמחה.
במשך השבת, איש העסקים נחשף לרב אלטמן, שמע ממנו דברי תורה, והוא התחבב עליו מאוד. לקראת מוצאי שבת שאלו מה מעשהו, והוא סיפר לו על הכולל הגדול שבו מאות אברכים עמלי תורה, מיד הביע את רצונו להיות שותף, אבל, אמר, אני אוהב לתת נתינה קבועה על בסיס חודשי ולכן בעת הטיסה זה זמן טוב לשבת ולעשות חשבון ולראות כמה אני רוצה לתת מדי חודש. עם צאת השבת נתן לו את מספר כרטיס האשראי ואמר שיעמוד איתו בקשר טלפוני כדי לעדכן מה הסכום החודשי שיכול הרב לגבות מהכרטיס. ואכן, באמצע טיסתו כבר התקשר לרב אלטמן ואמר לו את הסכום הקבוע שירד לטובת הישיבה, סכום נכבד למדי.
אך אז אמר לו, ראה, כל חופשה מתוכננת תקופת מה, וגם אנחנו תכננו, ובדקנו מקום טוב שגם עומד תחת כשרות מהודרת, ומה גם שזה קרוב מאוד לנמל התעופה והשילוב בין היציאה לסין לחופשה, הכל התאים מאוד, שמחנו והתרגשנו לקראת החופשה הזאת, והנה היא בטלה, אני חייב לומר לך שאני שמח מאוד שהיא התבטלה, אמנם חופשה לא היתה, וגם את כספנו לא נקבל חזרה אבל זו השגחה פרטית נפלאה מאין כמותה, הרווחתי רווח עצום של שותפות עם מקום תורה מכובד, שרק בגלל הפספוס הזה של החופשה זכיתי לו, זה נותן לי דלק עצום לימים הבאים שלי.
הצד השווה שבכל הסיפורים האלו, יהודים יקרים שאמנם נמצאים עמוק בעולם הביזעס, אבל יודעים היטב מה העיקר ומה הטפל, מודים הם להקב"ה על ההשגחה הפרטית המיוחדת בה זכו לעוד מעלה רוחנית.
כאן אנו חוזרים לראש, עגל הזהב מסמל לא רק את חומר הגלם המכונה זהב! התורה מגדירה את הנפילה של חטא העגל בשם "ודי זהב" וחז"ל אומרים (ברכות לב ע"ב) "אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל" כלומר החטא הגדול שבעגל הוא הטשטוש בין העיקר והטפל, הדחף לעשיית העגל היה כביכול ממקום קדוש, "כי זה האיש משה לא ידענו היכן הוא", אבל חז"ל מגלים שהסוף היה העמדת הזהב והרדיפה אחריו במקום חשוב יותר אצלם, מאשר להיות במצב של כניעה להקב"ה.
דווקא ביום הכיפורים בו אין לנו יצר הרע, רוממות היום מביאה אותנו לחשבון נפש, צריך להתמקד בנקודה זו ולבחון את עצמנו האם אנו מעמידים את צרכינו הגשמיים בקדמת החיים, או שצרכינו הגשמיים רק משרתים את קיומנו למען נוכל לעבוד את השי"ת.
לאחר חטא העגל נגזרה כליה על עם ישראל, משה רבינו נאבק כביכול עם הבורא שלא יכלה את העם, והקב"ה אומר לו "וְעַתָּה לֵךְ | נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָֽקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָֽם" אומר רש"י: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל"
זהו דבר הטעון ביאור, מדוע כשחוטאים בחטא לשון הרע או שנאת חינם בתקופת חורבן בית שני מגיע לנו גם עונש על חטא העגל?
רבותינו מגלים לנו שזה לא ענין שהעונש נפרס לתשלומים עד סוף הדורות, אלא שכשנסתכל בכל עוון ועוון נראה ששורשו הוא "חטא העגל" שורש הכל הוא שלא העמדנו את חיינו הרוחניים במרכז, העיקר והטפל אינו ברור לנו דיו ולכן אנו נופלים מעת לעת, כל נפילה היא למעשה אותו 'ודי זהב'.
הכהן הגדול עומד כמכפר ראשי ביום הכיפורים ועובד עבודה גדולה מאוד, עבודה אליה התכונן שבעה ימים ולא יצא מפתח המקדש, היה ער כל ליל יום הכיפורים, והכל כדי להיות מכוון לעבודה, ומשם הוא שולח את המסר לעם ישראל, אני יכול להביא את תשובתכם לפני ולפנים, לעמוד שם מול שני הכרובים במקום הגדול והקדוש ביותר אבל לא עם חטא העגל, כי אם לא הפנמנו מהו העיקר ומהו הטפל, לא עשיתי כלום!
וכאן אנו רוצים לעמוד על משהו שלא קיים בשום יום עבודה, וכמו שמסכמת המשנה (יומא פ"ג משנה ג) "חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם" טבילות וקידושי ידיים ורגליים אלו, באים יחד עם החלפת בגדיו, כלל הוא כל עבודות החוץ נעשות בבגדי זהב אבל עבודות בתוך קודש הקדשים נעשות בבגדי לבן, בכל פעם שפושט בגד הוא נזקק לקדש ידיו ורגליו מהכיור לטבול, ללבוש בגד שני ולקדש שוב ידיו ורגליו מהכיור.
כל זה לא היה אמור להיות אילו היו מרוכזות עבודות הפנים ברצף אחד ועבודות חוץ ברצף נוסף. אבל זה שעבודת השעיר ועבודת הפר מחולקות וביניהן הקטרת הקטורת, מצריך עבודה מאומצת של פשיטת בגדים ולבישתם ובכל אחד שוב קידוש ידיים ורגלים ושוב טבילה ושוב קידוש, מה שלכאורה נראה כמיותר חלילה.
כמובן שמי מאתנו ידע בסוד ה', אבל יש כאן מסר גדול וחשוב, שנראה שהוא חלק בלתי נפרד ממה שאותו יום בו הקב"ה רוחץ ומטהר את בניו.
את התזכורת הזאת מבקשת התורה שיזכיר לנו הכהן הגדול, פעם אחר פעם, בכל פשיטה ובכל לבישה, חמש טבילות ועשרה קידושין, למען נחזור ונשנן, הזהב יכול להיות רק בחוץ, רק כאמצעי, אבל לא בפנים! ה'בפנים' צריך להיות עבודת ד', קרבת אלוקים, והכל לבן וצח, ללא שום רבב.
לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר הכ"מ, ורעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה