יעקב א. לוסטיגמן
במשך למעלה מארבעה עשורים זכה אבי מורי, הרה"ח ר' ישעיה לוסטיגמן שליט"א, להיות בין מצדיקי הרבים, אשר עליהם נאמר שהם ככוכבים לעולם ועד, בעבודת הקודש כמחנך ומרביץ תורה לצעירי הצאן.
למעלה מאלף תלמידים העמיד בשנותיו כמחנך, בהם ראשי ישיבות, מרביצי תורה, מורי הוראה ויושבי על מדין, וכמובן לא מעט מלמדי תינוקות, שבעצמם זוכים להעמיד תלמידים אחריהם.
לפני למעלה מעשור וחצי, זכיתי גם אני להתקבל לעבודה כמחנך בתלמוד תורה, מלאכה בה זכיתי לשרת כמה וכמה שנים, לשמחתי ולהנאתי המרובה.
כמובן שלפני שהתחלתי בעבודה פניתי לאבי, וביקשתי שייתן לי כמה כללים בסיסיים מניסיונו העשיר, למען אוכל לצעוד בדרך סלולה וברורה, ולא אהיה כסומא המגשש את דרכו באפילה בלי מורה ומדריך.
אבי נעתר, ונתן לי אז כמה כללי ברזל. אחרי שצברתי מעט ניסיון, הבנתי שהם כולם היו חצובים בסלע ויצוקים מפלדה, וכל אחד מהכללים הללו אכן מהווה בסיס יסודי ומשמעותי מאוד בעבודת החינוך.
עם השקתו של 'בית היין' – המגזין החדש של 'אחינו', התבקשתי מהנהלת 'אחינו' לראיין מחנכים ותיקים, כשלשמחתי אחד מהם הוא אבי מורי שיחי' לאיו"ט.
"כלל ראשון בחינוך, זה לתת לכל ילד הזדמנות", פותח אבא מארי שליט"א את השיחה. "אין דבר כזה ילד שאינו יכול להתקדם. אין דבר כזה ילד שאתה לא יכול לעזור לו. לכל תלמיד יש פוטנציאל, ותפקידו של המחנך הוא, לסייע לו למצות את הפוטנציאל, ולהתקדם למקום גבוה יותר מזה שבו היה אתמול. כמובן שזה חייב להיות לפי כוחו, כישוריו ודרגתו של התלמיד.
"זאת לא חכמה לקדם את המצוינים והמוכשרים", הוא מוסיף. "הם יוכלו להתקדם גם בלעדיך. החכמה היא להטביע חותם בקידומם של הילדים המתקשים, אלו שנמצאים בשולי החברה, שלא מבינים בפעם הראשונה את הנלמד. הילדים האלו חשובים לא פחות, וזקוקים לך הרבה יותר.
"לפני שנים רבות, בתחילתה של שנת לימודים אחת, ראיתי ילד שאינו משתף פעולה בשיעורים, וכמה שאני מנסה לרתק אותו ולהסביר לו את החומר, אני לא מצליח. הוא פשוט מנותק ולא מסוגל להבין מה אני מדבר אליו.
"פניתי למלמד שלימד את הכיתה שנה קודם לכן, וביקשתי לקבל ממנו עצה, איך אפשר לדבר אל הילד הזה. איזה תחום הוא אוהב, באיזו דרך אפשר להשפיע עליו.
"אבל המלמד ההוא רק נאנח אנחה עמוקה, והמליץ לי בחום להימנע מהאתגר הבלתי אפשרי הזה: 'עזוב', הוא אמר לי, 'הילד הזה יש לו 'ראש בטטה'! אתה שומע? בטטה! זה מה שיש לו על הכתפיים. הוא לא מבין כלום, הוא לא רוצה להבין כלום, והוא לא מסוגל להבין שום דבר. גם ההורים שלו לא ממש מתעניינים ולא ממש מנסים לעזור. אני התייאשתי ממנו אחרי כמה חודשים של השקעה ויגיעה שפשוט ירדו לטמיון'….
"אותו מלמד בעצם המליץ לי להשאיר את הילד בקצה הכיתה, ולתת לו לרבוץ שם בשקט, כל עוד הוא לא מפריע לילדים אחרים, ולמזלנו הוא באמת לא הפריע לאף אחד.
"אבל אני לא יכולתי להשלים עם הגורל הזה, שנגזר על התלמיד המסכן", אומר אבא. "קיוויתי שאני אצליח במקום שבו המלמד הקודם נכשל. אולי בגלל שיש לי יותר ניסיון ואולי בגלל שהילד גדול יותר אני אצליח למצוא איזו פרצה בחומת הניתוק שאפפה אותו מכל צדדיו.
"ניסיתי לספר לו את הנלמד בצורה סיפורית. זה לא עבד. ניסיתי לעשות לו מבצעים, לתת לו כבוד, להחמיא לו, לדבר את האגו שלו, לבנות לו את ההערכה העצמית שלו. שום דבר לא עזר.
"באותם זמנים לא היו כמעט אבחונים, וכל הנושא הזה של עזרה לתלמידים מתקשים כמעט לא היה קיים. היו ילדים מוצלחים והיו ילדים עם 'ראש בטטה'. ככה זה עבד. מי שלא הצליחו לעזור לו בדרכים הרגילות, פשוט נשאר ילד מסכן וגדל להיות מבוגר מסכן ברוב המקרים.
"החלטתי לשים עליו עין, ובהפסקת האוכל בדקתי מה קורה איתו. נדהמתי לגלות שהילד לא אוכל.
"למה לא הבאת אוכל?", שאלתי, "אכלתי כבר בבית", הוא השיב, והרגשתי שהתשובה הזאת לא ממש מדויקת.
"התחלתי לחקור אותו בעדינות, 'מה אכלת?', 'אתה רוצה לאכול עוד?', 'אתה רעב?'. ואז הילד נשבר והודה שהוא לא אכל כלום, כי אין אוכל בבית.
"התברר שאמא שלו סובלת ממחלה כלשהי, ופשוט לא יכולה לתפקד. האבא עובד מחוץ לעיר ויוצא מוקדם מאוד מהבית, והילדים מתארגנים לבד והולכים ללימודים, אין מי שיקנה להם לחם וחלב, ולחיידר הם הולכים רעבים…
"הלכתי למכולת הקרובה, קניתי לו לחמניה עם שקית שוקו, והילד התנפל על האוכל וחיסל אותו בתוך רגעים ספורים. הבנתי שזה לא רק הוא, זה כל האחים והאחיות. יצאתי למכולת פעם שניה, קניתי לחמניות ושקיות שוקו לכל האחים שלומדים בחיידר, וגם לאחיות הלומדות בבית ספר שהיה לא רחוק, נתתי לכל ילד לחמניה עם שוקו, ולתלמיד שלי נתתי שייקח גם לאחיות שלו שלומדות בבית הספר.
"באותו ערב הרמתי טלפון לגורם בקהילה של אותה משפחה, ומאז הם דאגו לעניין ובאמת הילדים אכלו היטב, גם בבוקר וגם בצהרים ובערב, היה להם אוכל מבושל וכריכים עם ירקות ופירות, והילדים פשוט התחילו לפרוח!
"זה רק סיפור אחד מיני רבים. בשנות עבודתי ראיתי אינספור מקרים של ילדים, שבשנים קודמות לא הצליחו, ופתאום אצל מלמד אחר התחילו לפרוח, כי הוא הצליח לפענח את הסיבה ואת הגורם לחוסר ההצלחה שלהם, למרות שקודמיו לא הצליחו.
"לפעמים זאת בעיה בראייה, שגורמת לכך שהילד לא מצליח לקרוא וממילא נכשל בלימודים, לפעמים זה עניין של קשב וריכוז, בעיות במשפחה, מצוקה חברתית ועוד ועוד. לא תמיד אפשר לפתור את הבעיה, אבל כשמוצאים מה הגורם לקושי של הילד, אפשר לסייע לו לנסות להתגבר עליו.
"אז זה הכלל הראשון!", מסכם אבי מורי את הנושא, "לתת לכל ילד הזדמנות. גם אם זה נראה שאין לו סיכוי בכלל". את הכללים הנוספים, תוכלו למצוא בעז"ה במגזין 'בית היין', שיופץ אי"ה בתחילת שבוע הבא.