מאת ח. יודלביץ
עם התקרב ימי ראש השנה ויום הכיפורים, פנינו אל כ"ק מרן אדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א, בעיצומם של ימי אלול, על מנת לשמוע מעט דברי חיזוק והתעוררות הנוגעים לימים אלו, כשהרבי כדרכו מתבל את כל דבריו בעובדות מצדיקי הדורות ובמעשים בני זמנינו, כדי לקרב את הרעיונות לשפת המעשה.
"נמצאים אנו בעיצומם של ימי אלול", פותח הרבי את דבריו, "וידוע ומפורסם הרמז של אלול 'אני לדודי ודודי לי', כשכמובן לא מדובר רק בראשי תיבות גרידא, אלא במילים שמבטאות היטב את המשמעות של חודש אלול, להתקרב אל הקב"ה ולהביא את הקב"ה אל תוך הלב שלנו, אני לדודי ודודי לי. לא מספיק רק 'לבצע מטלות', של קיום התורה ומהצוות, אלא להכניס את הקב"ה ללב, לעבוד את ה' מתוך אהבה וכיסופין, כל אחד ואחד לפי דרגתו, ואין יהודי שפטור מזה ויכול לומר שהוא אינו מחויב בזה, או לא מסוגל להגיע לזה חלילה.
"ולכן, בחודש אלול, שזה זמן שבו אנו רוצים שיהיה 'אני לדודי ודודי לי', זה השער לה' צדיקים יבואו בו, מי שמסגל לעצמו את המידה הזאת, יכול להגיע ל'אני לדודי ודודי לי'".
**
כשהייתי ילד כבן 12, החליט אבי מורי שליט"א לשלוח אותי ללמוד שו"ע 'יורה דעה', כמנהג שנהגו רבני הונגריה, להשתדל שבניהם ילמדו 'יורה דעה' לפני הבר מצוה.
אנחנו התגוררנו ב'בורו פארק' שבניו יורק, אבל אבא שלח אותי ללמוד אצל ה'אראדער רב' – רבה של אראד, שהתגורר בויליאמסבורג. למדתי איתו בימי 'בין הזמנים', ולאחר חצי שנה שוב בימי בין הזמנים.
הרב מאראד היה דבוק מאוד בהלכה, הוא היה פוסק מבוגר, 'א פארצייטישער ייד' – כלומר יהודי מהדור הקודם, עם תמימות הונגרית מופלאה.
אני אספר שתי עובדות שנחקקו בעצמותי למרות שהייתי אז ילד: אחרי הפעם הראשונה שסיימתי ללמוד עמו, כשיצאתי החוצה הרמתי את ידי למזוזה כדי לנשק אותה, אבל הוא ראה שאני רק נוגע ומנשק ומיד עצר אותי: "רבינו הרמ"א אומר ביורה דעה סימן רפ"ה, שיש אומרים כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר 'השם ישמור צאתי ובואי', לכן לא מספיק להניח את היד על המזוזה, אלא גם לומר זאת!".
למחרת באתי ללמוד איתו שוב, וכשיצאתי, מתוך הרגל הושטתי ידי לנשק את המזוזה, והרב שוב עצר אותי, אבל הפעם הוא כבר ממש לא הבין את ההתנהגות שלי.
"אני לא מבין", הוא אמר לי בקפדנות, "הרי אמרתי לך שהרמ"א אומר שצריכים לומר ה' ישמור צאתי ובואי. איך אתה יכול לנשק את המזוזה בלי לומר זאת?". אמרתי לו ששכחתי כי אני לא התרגלתי עדיין, אבל זה היה ממש בלתי נתפס בעיניו: "איך אתה יכול לשכוח? זה הרי רמ"א מפורש! אפשר לשכוח רמ"א מפורש? יהודי צריך שתהיה לו אחריות לקיים כל מילה שכתובה בשו"ע. מה זה פה, עולם של הפקר?".
אציין שלימים שאלתי את הגאון רבי משה שטרן, בעל ה'באר משה', ואמר לי שהסיבה שבזמנינו לא נהגו לומר 'ה' ישמור צאתי ובואי', משום שלא שכיח היזקא כל כך, ובאמת כשיוצאים לדרך שיש בה חשש לסכנה, צריכים להקפיד על כך יותר.
עוד היה מעשה באותם ימים, כשלמדנו הלכות מליחה. הרב זצ"ל הסביר לי שיש שבעה טעמים שונים למה צריכים 'הדחה' של הבשר קודם מליחתו, חלק מהטעמים כתובים בט"ז חלק ב'פרי מגדים' וכו'. הוא מנה את שבעת הטעמים עד שהבנתי אותם היטב. למחרת כששבתי ללמוד איתו שוב, הוא ביקש ממני שאחזור על שבעת הטעמים. אמרתי טעם אחד, ועוד אחד, עד שלבסוף הגעתי לחמישה או לשישה טעמים, ואילו טעם אחד או שניים שכחתי.
הרב זצ"ל הסתכל עלי בכזה זעזוע עמוק, שנחקק בעצמותי עד עצם היום הזה. "אתה לא זוכר? איך אפשר לשכוח? זה הרי ט"ז, פרי מגדים! זה תורה! איזה מן דבר זה לשכוח חס ושלום את אחד משבעת הטעמים להדחה… זה בלתי נתפס! מילא מי שלא למד, נו, הוא לא יודע כי הרי לא לכל אחד יש רוח הקודש, ולא כולם יכולים לדעת דברים שלא למדו, אבל כבר למדת, איך אירע ששכחת? רחמנא ליצלן!!!"…
בסך הכל למדתי עם הרב זצ"ל חודשיים, בשתי תקופות של בין הזמנים, הספקנו אולי כמה סימנים ב'יורה דעה', אבל היראת שמים שקיבלתי ממנו, זה היה שיעור לכל החיים. הוא לא הצליח להבין איך יהודי יכול לשכוח משהו שכתוב בהלכה. זה מעבר ליכולת ההשגה שלו…
נו… הלוואי שזאת תהיה הגישה שלנו לכל דבר ודבר שלומדים. כל הלכה, כל דבר התחזקות, מוסר וחסידות, כל הנהגה טובה שרואים ושומעים, אדם שיידע לקחת כל דבר כזה לעצמו, להפנים, לחרוט בזיכרון ולהתחיל להתנהג באופן מיידי כפי שהתברר לנו כעת שהקב"ה רוצה ומצפה מאתנו – או אז נזכה להגיע למידת 'אני לדודי ודודי לי'.
**
והנה לפני הימים הנוראים, כל אחד ואחד רוצה להתחזק, על כן אמרתי להביא כאן איזה חידוש שהתחדש אצלי בעניין של מצוות גמילות חסדים, ואם נוכל להתחזק בעניין זה, בוודאי יסייע לנו לצאת בדימוס בדין, שהרי הקב"ה גומל לאדם מידה כנגד מידה, ומי שיידבק במידת החסד, גם הקב"ה יטה משפטו כלפי חסד.
ידוע מה שאמרו חז"ל על הפסוק 'ולדבקה בו', שהרי אי אפשר להידבק בקב"ה כי הוא 'אש אוכלה', אבל אפשר וצריך להידבק במידותיו. כל יהודי ויהודי צריך להידבק במידותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו.
אחת מאותן מידות שאנחנו צריכים לדבוק בהן היא מידת 'ורב חסד', ומעולם היה קשה לי: מה הפשט 'רב חסד'. איך אני יכול להיות 'רב חסד'? האם אני צריך לתת כל יום שקל לצדקה? אולי שני שקלים? אולי לנהוג כמו הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז וצדיקים אחרים שלא עלו על יצועם לפני שנתנו את כל הכסף שהיה ברשותם לצדקה? האם מוטל עלי לבקר חולים מבוקר ועד ליל? אולי לעסוק באיסוף כספים להכנסת כלה. מה ההגדרה של 'רב חסד', ואיך אנו יכולים להידבק בה?
הקושיא הזאת נתיישבה אצלי, רק לאחר ששמעתי את המעשה הבא, אודות הרה"ק רבי משולם פיש בן רבי מרדכי מטאהש זיע"א, שהיה איש אלוקים קדוש, וחי עמנו כאן בעולם עד לפני כשמונה שנים, ומעשה שהיה כך היה:
הרבי מטאהש היה בעל צדקה בכל מהותו, דרכו היתה לחלק סכומים עצומים לצדקה, והיה מתאמץ לגייס כספים לשם כך. עד כדי כך היתה חיבתו למצווה זו גדולה, שהוא הרגיש שחייו תלויים בה. כשהזדקן והגיע לגבורות, ניסו בני ביתו לעצור אותו מעט מהעיסוק במצווה זו, כי הדבר גזל ממנו כוחות רבים והעמיס על שכמו עול כבד מאוד, אבל הרופא הנוכרי שהגיע כדי לבדוק את הרבי, התרשם שמצבו הרפואי מחמיר בגלל עגמת נפש מרובה שנגרמה לו. בירר הרופא לסיבת הדבר, וכששמע זאת, אמר לבני המשפחה שלא יעיזו למנוע מהרבי לעסוק במצוות צדקה, כי חייו תלויים בה. "הצער שאתם גורמים לו כשאתם מונעים ממנו לעסוק בגמילות חסדים", אמר הרופא, "גורם לנזק גדול הרבה יותר מהנזק שגורם לו העול שהוא מעמיס על שכמו כשהוא עוסק בצדקה ולוקח על עצמו פרויקטים כבדי משקל".
אחר ההקדמה הזאת, נגיע למעשה עצמו, וכך היה מעשה: יהודי אחד, עשיר מופלג הגיע מארה"ב לקנדה כדי להתברך מפיו של הרבי, וכדרכם של חסידים הביא עמו גם סכום כסף כ'פדיון' שנתן לרבי יחד עם ה'קוויטל'. אבל מאחר והוא היה נגיד לעמו ומשופע בממון רב, הוא הכניס למעטפה סכום כסף גדול במיוחד, של כמה עשרות אלפי דולרים, וכשהגיע לרבי נתן את הפתקה עם שמו ושם בני ביתו, ויחד עמה את המעטפה עם הסכום הגדול.
הרבי קיבל את המעטפה, הניח אותה על השולחן, וקרא את ה'קויטל' במתינות ובכובד ראש גדול, ולאחר מכן הרים עיניו ובירך את היהודי בכל טוב, והוסיף להרעיף על ראשו ברכות לרוב.
יצא אותו יהודי, ונכנס אחריו 'משולח' מארץ ישראל, אברך שילדיו הגיעו לפרקם והיה זקוק לכסף להוצאות החתונות, אבל לא היתה לו פרוטה לפורטה ולכן כיתת רגליו בניכר כדי לגייס כספים.
הגיע אל הרבי, ביקש את ברכתו וגם תינה צערו על כך שהוא נאלץ לכתת את רגליו ולשנות פניו ככרום כשהוא נצרך לבריות, כמו שאמרו חז"ל.
הרבי לקח את המעטפה שהיתה על שולחנו, ובחיוך קורן משמחה של מצוה, העניק אותה לידיו של היהודי: "הא לך", אמר, "זה בוודאי יעזור לך בהוצאות החתונה".
יצא היהודי החוצה, והנה הוא רואה את הגביר הגדול שהיה אצל הרבי לפניו נכנס לרכב, מיהר אחריו ושאל אותו אם הוא יכול להתלוות אליו, שכן גם הוא ממשיך מכאן לארה"ב. היהודי העשיר הסכים בחפץ לב, וכך יצאו להם השניים לדרך.
לאחר שהתרווח מעט במקום מושבו, מוציא המשולח את המעטפה מכיסו, ופותח אותה כדי לספור את הדולרים הרבים שהעניק לו הרבי.
היהודי העשיר הבחין במעטפה, והיא היתה מוכרת לו מאוד. הוא פנה אל האורח שהתלווה אליו בחשדנות ושאל אותו: "מהיכן המעטפה הזאת?", והאיש השיב בפשטות: "הרבי נתן לי לפני כמה רגעים".
מיהר העשיר לסובב את המכונית על עקבותיה, שב לביתו של הרבי ופרץ לחדרו בסערה: "רבי, אני הבאתי לרבי סכום כסף גדול מאוד, ועכשיו אני רואה אותו בידיו של מישהו אחר. הייתכן???".
הרבי הביט בו ולא הבין את טענתו: "נכון. אני הבאתי לו את המעטפה".
העשיר הוסיף לטעון: "אבל אני נתתי אותה לרבי, כדי שהיא תהיה של הרבי!!!".
השיב לו הצדיק: "אכן, אני עשיתי קניין של הגבהה, והמעטפה על כל תכולתה הפכה להיות רכושי. לאחר מכן עשיתי בה כרצוני, כמו שאני עושה עם כל הרכוש שלי".
בשלב זה היה הגביר מתוסכל במיוחד: "אבל הרבי הרי לא פתח את המעטפה, בכלל, איך יכול הרבי לתת את המעטפה למישהו אחר בלי לדעת כמה כסף הוא מקבל בכלל, אולי זה הרבה יותר ממה שהוא צריך?".
השיב לו הרבי: "כשיהודי צריך עזרה, עוזרים לו. לא עושים חשבון 'כמה הוא צריך'…".
**
המעשה הזה, לימד אותי מה הפירוש 'ורב חסד'. הפירוש הוא שחסד צריכים לקיים עם חסד, כלומר בלי צמצום בכלל.
הרי ידוע שמידת החסד היא מתפשטת בלי גבול, ומידת הגבורה והדין היא מידת הצמצום ששמה גבול לכל דבר.
אם מגיע יהודי לאדם עשיר ומבקש ממנו עזרה, כמה ייתן לו העשיר? זה תלוי כמובן מי המבקש. אם הוא סתם קבצן פושט יד, העשיר ייתן לו דולר או שניים. אם הוא יהודי 'משלנו' שמחתן ילד, הגביר ייתן לו מאה דולרים. אם הוא ראש ישיבה, הוא יקבל אולי אלף דולרים…
העשיר הזה אינו גומל חסדים? בוודאי שהוא גומל. אבל זה לא 'ורב חסד'. כי את החסדים שלו הוא עושה עם צמצום, על פי דין. הוא שוקל בדעתו כמה מגיע למי שמבקש, ולפי זה נותן לו.
'ורב חסד' זה לתת בלי גבול, כל אחד כמה שהוא יכול. אבל בלי לבדוק את המקבל ולבחון כמה מגיע לו. מי שזוכה להידבק במידה הזאת, זוכה להידבק באחת ממידותיו של הקב"ה.