מנחם מענדל ויזל
ימי בין הזמנים גדושים בתוכניות כידוע, מהן תכניות שמתבצעות ומהן ש'מתפספסות' ולא נותר מהן אלא 'רבות מחשבות'. זה יכול להיות רכב שהושבת בדיוק לפני יציאה מתוכננת; נסיעה ארוכה ליעד כלשהו שבסופה מגיעים לשער נעול עם שלט של 'אין כניסה', ועוד כהנה וכהנה תקלות ואכזבות, ודוגמאות לא חסרות.
הסיטואציות הללו גרמו לי להרהר קצת בימים האחרונים על 'השגחה פרטית' ועל הדרך שבה אנו מקבלים את מה שהיא מזמנת לנו. תיתכן מציאות של יהודי ששם שמים שגור בפיו, שחי במציאות היומיומית את ה' יתברך המנהיג את הכל בהשגחה פרטית נפלאה, מבין שהכל מה', גם הדברים הנעימים וגם אלו שפחות נעימים – אבל עדיין חסרה לו ההבנה הפשוטה שהקב"ה טוב ומיטיב, והכל הכל לטובה. בהקשר הזה ראיתי דברים נפלאים מהגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א על הפסוק בפרשתינו (יד א) "בנים אתם לה' אלוקיכם". מי שזוכר תמיד שהוא בן לאביו שבשמים, מלבד שלא ידאג על עתידו, גם יקבל באהבה ושמחה את כל הקורות אותו. ולא יאמר: אוי לי שכך עלה בגורלי… שהרי יודע הוא ש'רחמי האב על הבן' ומאמין באמונה שלימה שהכל בחשבון משמים ממעל לטוב לו כל הימים. ומספר בהקשר לכך מעשה שאירע עם האדמו"ר מטאהש זצ"ל – שהיום הוא יום היארצייט שלו, זכותו תגן עלינו:
פעם בעת קבלת קהל הבחין הרבי שמחוץ לחדרו יושב אחד העניים המפורסמים, והבין שבוודאי בא לזכותו במצוות צדקה למהדרין מן המהדרין, אך מה יעשה ואין בידו מעות כעת. והנה הבחין הרבי כי בסמוך לעני יושב לו יהודי נכבד עשיר ובעל בעמיו, קם ועשה מעשה: הורה לגבאי שיכניס את העשיר לפני העני, מתוך מחשבה שהעשיר ישאיר בידו כסף ולאחמ"כ יתנו לעני הנכנס אחריו. וכך הוה.
משנכנס העני, התלונן בפני הרבי ואמר: באתי הנה כי סמכתי שכאן הוא מקום המתנהל ב'דרך האמת', והנה רואה אני שאף כאן יש 'אינטרסים'… וכי מחמת שעני אני אפשר לזלזל בכבודי – שאמתין יותר משורת הדין וייכנס העשיר לפני? והנה, לאמיתו של דבר, כל דבריו טעות והבל הם. שהרי כל מה שנעשה לא היה אלא להיטיב לו עצמו. "אף אנו נלמד מכאן 'דרך אמונה' לפקוח עיניים עיוורות – מדוע 'מלא קושיות' אתה, מה לך בוכה וצועק, טוען וזועף על הא ועל דא, הרי הכל מסתובב סביב טובתך להיטיבך באחריתך. ואדרבא כל הריחוק וההפסד הוא דייקא כדי להרוויח אותך, ולהעניק לך נתינה הגונה ברוח וגשם"…
אגב, סיום המעשה הוא, שלאחר מכן לקח העשיר את העני ברכבו למחוז חפצו, והנה ראה שבידו הצ'ק שהוא נתן לידי הרבי – כשהוא צרור וחתום מבלי שהרבי יראה את הסכום שנכתב בו (למעלה מעשרת אלפים דולר). חזר העשיר לבית הרבי, ואמר בכאב: אכן, קטונתי במעש ובדעת, ולא אתערב לרבי בעניני צדקה, אבל זאת קשה על לבי מדוע לא פתח הרבי את הצרור החתום, לפחות כדי לדעת כמה הסכום שנשתלשל לידיו. אמר לו הרבי מתוך אש אהבת ישראל אשר בקרבו: "לאיזה צורך עלי לדעת מהו הסכום? העיקר שהעני יודע עתה מהו הסכום!".