כל הורה חולם על בית מסודר ומתפקד, שבו הילדים מבצעים בחשק ובשמחה את תפקידיהם. אבל מה עושים כשמקיצים מהחלום ומגלים שוהילדים מעדיפים לקרוא ספר על הספה במקום לעזור?

נמשיך לעסוק בשעות הפנאי של אחר הצהריים, ונרחיב הפעם בסוגיה שמעסיקה הורים רבים: העזרה בבית.

בשעת אחר הצהריים אנו זקוקים לעזרת הילדים בביצוע תפקידים: עזרה בהדחת כלים, בניקיון, בסידור משחקים ועוד. זו סוגיה לא פשוטה. בעבר התייחסנו לעניין, וכעת, דבר בעתו מה טוב, נחזור על עיקרי הדברים.

נעשה סדר בעניין, ונחלק בין ביצוע תפיקים לבין עזרה. נבדיל בין ילד המבצע את מחויבותו האישית, לבין נטילת חלק בתפקוד הבית.

שותפות ושמה בית

בשלב ראשון, חייבים להגדיר מה נכנס בגדר תפקיד, ומה בגדר חובה מינימאלית של כל אחד מדיירי הבית. לפעמים נוצר עיוות בהגדרת העזרה, ואז כל דבר קטן נחשב כמעשה חסד נאצל, שאולי מצריך אפילו פרס מיוחד.

יש בתים שבהם ילד שזורק את בגדיו הלא נקיים לסל הכביסה, מרגיש שהוא ראוי לפרס על תרומתו לאנושות. מי מדבר על ילד שסידר את חדרו, הוא בוודאי ראוי לתשבחות על שהואיל בטובו לא להשאיר את התפקיד לאמו העייפה…

ככל שנדע בבירור מהי עזרה ומהו תפקיד אנושי, כך נוכל לעמוד על המשמר ללא נקיפות מצפון מיותרות.

נחלק את הנושא לשלוש קטגוריות עיקריות:

1. אחריות אישית:

סידור המיטה, החזרת ספר הקריאה לארון, פינוי השולחן בסיום ארוחה וכו'. פעולות אלו לא נכנסות בשום אופן בגדר עזרה, אלא הן מחויבויות אנושיות! הורים המתקשים בחלק זה, חייבים להתמקד בנושא הגבולות כדי שילדיהם לא יגדלו כנצלנים וחסרי אחריות אישית חס וחלילה.

הילד חייב להבין, שבכל מה שקשור לצרכיו האישיים – האחריות מוטלת עליו. לא נדרוש ממנו לעשות את מה שהוא לא מסוגל, לא נבקש שיבשל את ארוחותיו או יכבס את בגדיו, אבל כשמדובר בחובות אנושיות שהן בהחלט ביכולתו – עליו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר, ולא מגיעה לו על כך שום הכרת הטוב.

2. שותפות במערכת הביתית:

שטיפת כלים, קניות, שמירה על האחים הצעירים, הכנת שולחן השבת וכו'.

בית הוא מערכת שבה כל אחד תורם את חלקו למען כולם. אין שום היגיון בכך שחלק מבני הבית יבשלו, ינקו ויסדרו, והאחרים לא יתרמו כלום. חשוב שיהיו בבית תפקידים מוגדרים, שאינם נתונים לוויכוח. על כל ילד לדעת, כי הואיל והוא נהנה בבית, הוא גם חייב לתרום, אפילו בתחומים שבהם הוא באופן אישי לא נהנה.

לדוגמה: אין צדק בטענה – "למה עליי לשטוף כלים, אם לא אכלתי?" צריך להיות ברור כי האחד שוטף את הבית לכולם, השני מקפל כבסים לכולם, והשלישי עורך קניות בשביל כולם – כל אחד בתפקידו דואג לכולם. אוי ואבוי לבית שבו כל אחד דואג רק לעצמו.

הילדים יקלטו שכך עובדת המערכת, ועל כל אחד לתרום בתחומו. ככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, כך יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש לו אפשרות לערער על ביצוע תפקידו, יתקשה לבצע אותו במקרים שבהם לא נוותר לו. לעומתו, ילד היודע שהתפקיד הוא חלק מסדר היום, ללא שום אפשרות להתחמקות, יבצע אותו ביתר קלות.

כהמחשה, נזכיר שוב מה ששמעתי מיהודי חכם. הוא אמר כך: לכל יהודי יש סבלנות לאמירת פסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שאמירתם נמשכת בין עשר דקות לרבע שעה. אבל בנוגע לתפילת תחנון – יש כאלו שתמיד בודקים, אולי יופיע פתאום חתן או מוהל, ואז אין אומרים תחנון… זאת, למרות העובדה שתפילה זו נמשכת דקות ספורות בלבד. מדוע? כי למה שאנו מחויבים יש לנו חשק וסבלנות, אך ברגע שאנו יודעים שייתכן כי נהיה פטורים מחובתנו, מקבל העניין ממד של קושי בעינינו.

כשנותנים לילד תפקיד קבוע, חשוב לפרט מה בדיוק דורש התפקיד. לפעמים אנו סומכים על התבונה שבילד, ובסוף מתאכזבים. ילד אינו מבין מעצמו, עלינו להבהיר לו בדיוק מה הכוונה "לסדר את החדר". יש לפרט, שזה כולל סידור המיטות, קיפול כלי המיטה, אוורור החדר, טאטוא וכו'. בשלבים הראשונים חשוב להיכנס אתו אל החדר ופשוט להתחיל לעבוד ביחד, כדי שהילד לא ייבהל ויקבל פיק ברכיים ממורכבות המשימה, מול החדר ההפוך והמבולגן שעליו לסדר. "הנה, הנעליים לכאן, הספרים לשם, הקליקס לקופסה, הצבעים למגירה. ותראה איזה יופי התקדמנו כבר…" כך ילמד הילד תוך תקופה קצרה לבצע היטב את תפקידו.

ברור שחובה להתחשב בגיל וביכולות; ילד בן שבע הנדרש לבצע קנייה שבועית בסופר, יאכזב בכל שבוע מחדש. יש ילדים שהיכולות הפיזיות, המוטוריות או המנטאליות שלהם מוגבלות, והם אינם מסוגלים לבצע את מה שאחיהם או אחיותיהם ביצעו בגילם. יש לשקול לגבי כל ילד בפני עצמו, לפי מצבו הוא, מה לדרוש ומה לא.

למען הסדר הטוב, חשוב שלכל אחד מבני הבית יהיה תפקיד, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. מצב שבו רק הטובים או החלשים עוזרים, יוצר מרמור ותחושת ניצול. כל מי שנהנה בבית, חייב גם לתרום, לא מגיע פרס לחמקנים ולעצלנים.

יהיו ילדים שיעשו הכול כדי שנוותר על עזרתם, אבל אם נפעל בעקביות ובנחישות, ישתלבו בסוף כולם בעשייה. הכלל המנחה הוא: אף אחד לא יעשה את תפקידך במקומך; החדר יישאר כפי שהוא עד שתחזור מהלימודים, ורק אתה תסדר אותו. הקנייה השבועית תמתין בסבלנות עד שתבצעה.

גם בחור החוזר מהישיבה, חשוב שירגיש כי יש לו תפקיד בבית; ולא, הוא ישכח מהמושגים של עזרה ונתינה. זו נקודה חשובה מאוד!

אם מדובר בבית שבו שורר בלבול בכל הנוגע לעזרה, כדאי בשלב ראשון ליזום אסיפה משפחתית שבה יחולקו התפקידים, כל אחד בהתאם לגיל, לאופי ולהעדפה.

3. עזרה ומעשי חסד:

אלו פעולות שהן מעבר לתפקיד האישי והתפקיד הביתי. זה נושא בפני עצמו, ואין כאן המקום להאריך, אבל רק חלק קטן מאוד מרשימת הדרישות שלנו נכנס לקטגוריה זו.

ביחד, עם כל הלב

שעות אחר הצהריים המאוחרות הן מזמני האיכות המיוחדים ליצירת קשר עם ילדינו. היום מאחורינו, וכעת הזמן לשבת, לדבר, לספר, לשתף, להתעניין וכו'. חשוב לציין: אנו בני אדם, וברוב המקרים בשעות הצהריים אנו עייפים מהבוקר, מהעבודה וממטלות הבית. כעת, אחרי מנוחה, אחרי שהילדים שיחקו למטה ובבית, הגיע הזמן להקדיש זמן איכות, שעה של אמא (ולפעמים גם של אבא).

נזכור כלל: לא הכמות קובעת אלא האיכות. לפעמים רבע שעה של שיחה אישית, ללא הפרעות, שווה ותורמת יותר משעתיים של חצאי שיחות. זה לא אומר שאנו חייבים לעבור למצב דום; העיקר שהראש יהיה עם הילדים. אפשר לחתוך ירקות, לטגן חביתות, ואפילו לקפל כביסה תוך כדי, אבל תשומת הלב תהיה לילדים. שעת איכות זו מונעת עוגמת נפש רבה מאוד, ומעניקה המון לילדים, וגם לנו ההורים; אין כמו הרגשה של אמא אחרי שיחה איכותית ולבבית עם ילד, זה ממלא ונותן תחושה של אמהות.

לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן