"ושכבתם ואין מחריד" (כ"ו ו')
כאשר נכנסת לביקור בבית משפחת פלמן, הציצו לפניך מעל הארונות ומתחת המיטות כל מיני קופסאות קרטון מרובעות ומלבניות, קופסאות פלסטיק קטנות וגדולות. אם רצית לנסות לדחוף משהו נוסף שם מתחת המיטות, לא היה מקום אפילו לאצבע אחת, אצבע אחת! כל השטח עמוס עד לעייפה.
בית קטן של 2 חדרים עם 12 ילדים. בלילה לא היה מקום לפסוע בחופשיות על הארץ, הילדים ישנו במיטות ועל מזרונים שפוזרו בכל מקום אפשרי, ומתחת למיטות היו מונחות הקופסאות. מה היה בהם ? מכשירי רפואה.
וכשלא היה מקום להכניס סיכה מתחת למיטות, המכשירים וחלקיהם הועלו מעל הארונות ומצדדיהם.
הבשורה הגדולה של גמחי"ם למכשירים רפואיים הגיעה משם, מהאוטובוס הדחוס. הרעיון של מאות גמחי"ם למכשירים ולמוצרים שונים ומשונים, הפזורים כיום בארץ ישראל באמריקה ובאירופה, נולד שם.
כיצד התחילה המערכת לפעול? לפני כמה שנים? ומי הוביל אותה לכאלו מימדים אדירים?
סיפור של גמ"ח / השיח בין האירוסין לחתונה
היה זה כשנה וחצי לפני אירוסיו של ר' בן ציון, כאשר הוא גילה כי בישיבת פוניבז' לומד לצידו בחור הסובל מקשיי נשימה שמידי כמה ימים מרחיק לבית הרפואה כדי לקבל תרופה ואדים במכשיר אינהלציה, נפל לו ברעיונו ובלבו הטוב, לרכוש מכשיר אינהלציה מדמי הכיס שההורים נתנו לו, כדי שיהיה זמין לאותו בחור בזמנים קשים של צינון והסתבכות נשימתית. הוא רכש מכשיר.
לאחר תקופה של כמה חודשים, היו לו כבר 2 מכשירים. מיקומם היה מתחת למיטה שלו. אוכלין אסור להניח מתחת למיטה, אבל מכשירים רפואיים הרי מותר…
בחורים נזקקים ידעו את הכתובת: תחת המיטה של בן ציון פלמן. ניגשו לשם, לקחו מכשיר, השתמשו, ניקו והחזירו למקום.
ר' בן ציון התארס.
בין האירוסין לחתונה לא היו פגישות רבות בין החתן לכלה- בן ציון פלמן וכלתו, התכתבו במכתבים ונפגשו פעמים בודדות.
באחת הפגישות סיפר החתן לכלתו את מה שסיפר החפץ חיים בספרו "שם עולם" פרק ח'.
החפץ חיים מתחיל וכותב, כי הסגולה הטובה ביותר לילדים, היא עצת חז"ל: לאחוז היטב במצוות חסד, ולזכות.
הנה תראו גשר ענק הבנוי מעל נהר שוצף במים אדירים- כותב החפץ חיים, אתה עובר על הגשר בשלום ובשלווה לרוח היום. אבל, אם רק הגשר נשבר, הכל נסחפים מיידית במים השוצפים בקצף.
כמו כן, אמר החפץ חיים, יש בני אדם שמידת הדין מתוחה עליהם. ופרקליטי החסד – המלאכים הנבראים מהמצוות- הם מעכבים את כוח הדין כמו גשר מעל המקטרג. אך המקטרג האכזרי לא מתבטל, הוא ממתין בשצף מתחת לגשר, ומיד כשהאדם שובר את ההגנה, סוערים עליו המים הזידונים וחלילה מטביעים אותו. וכך ממש היה עם נבוכדנצר מלך בבל, שפחד מאד מהצרות שעתידים היו לבוא עליו, ודניאל יעץ לו לפרסם שהוא מחלק כסף לעניים. כל עוד ששמע לעצתו, לא הגיעו עליו הטרגדיות, אך מיד ברגע שהחליט שמלכות בבל מתרוששת מחלוקת הכספים לעניים והפסיק, באותו יום יצאה בת קול והודיעה כי שוטפים אותו כל הצרות שהמתינו לבוא עליו מחמת רשעותו.
אחרי כל הקדמה הזו, אמר החתן לכלתו כי בעיקרון הוא 'חלם' על רעיון לפתוח גמ"ח בין כותלי הבית החדש שיכנס לגור בו.
הרעיון של גמחי"ם למכשירים רפואיים לא היה קיים אז אפילו בחלומות.
"זה רעיון טוב" הוא אמר לה, אלא שאז הדגיש :"למרות שניהול גמ"ח בבית אין זה מבצע קשה שבלתי ניתן לעמוד בו, אבל בכל זאת הוא מצריך מחשבה תחילה, ואינני מעלה על דעתי לפתוח אם לא תהיה הסכמה ממך. רצוני שתתייעצי עם אבא שלך. הוא הרי בעל חסד גדול וידוע בצדקותיו בירושלים. מה שהוא יאמר, נעשה. תאמרי לו כי אני הייתי מעוניין לרכוש כמה מכשירי אדים ומכשיר אינהלציה, בלוני חמצן ומנורה כחולה".
הכלה חייכה "ראשית כל, אני לא חושבת שזה קשה, ואם לפעמים יהיה קשה, זה עדיין כדאי". ומיד סיפרה לו סיפור.
"ידיד של אבא, שמתגורר לא רחוק מאתנו בשכונת 'מאה שערים', לא היו לו ילדים במשך עשר שנים, אח"כ הוא נשא אישה אחרת וגם כן לא היו לו ילדים, אבי שיחי' הציע לו בדיוקכפי הרעיון שאתה אמרת: 'יש לך חנות כלים גדולה במאה שערים, תפתח בצידי החנות פינת גמ"ח ל'מודדי חום' (מצרך נדיר, ולא זול בימים ההם) ול'כוסות' רוח'= בענקעס, והחסד יביא לך ילדים, כמו שכתוב בחז"ל 'הרגיל בצדקה היו ליה בנים תלמידי חכמים'. אבי הציע לו במקביל שיפתח עוד שערי רחמים בתפילה במירון, ויבטיח שיקרא לבן שמעון".
"הוא שמע לעצת אבא ופתח גמ"ח בתוך חנותו. ונפקד בזרע של קיימא."
החתן חייך מתחת לסנטרו, אחר כך נפרס על פניו חיוך של שביעות רצון. הוא ראה כבר באופק כי הזיווג שלהם יעלה יפה… ענבי הגפן בענבי הגפן. "את אהבת התורה שלה כבר ידעתי, וכעת אני רואה באופק הלא רחוק גם את אהבת החסד"- חשב לעצמו בקורת רוח.
וילכו שניהם יחדיו
היא התייעצה עם אביה.
אוהה! רבי אברהם יצחק רוטשטיין נהנה מהרעיון, המליץ עליו, ואפילו התלהב, ואמר מיד: אני תורם מכספי את המכשיר הראשון לגמ"ח. אבל הקדים ואמר: עליכם לדעת מראש שההתנהלות עם אנשים היא לא קלה. תשמעו היטב. ברגע שאתם פותחים את הגמ"ח אנשים ירגישו שאתם חייבם להם, יהודים יבואו עם תלונות ואשמות וכו', ויש גם טבע בעולמנו, שאנשים רבים מחזירים רעה תחת טובה, עד כדי כך, שאומר לך ביתי היקרה: אם יש מישהו שמחזיר לך את המכשיר ולא נותן סטירה, אז תגידי לו תודה. רק על מנת כן את פותחת את הגמ"ח. ושלא תשברו מתגובות של אנשים" . כזו הייתה חוכמתו של אבא.
וילכו שניהם יחדיו.
כיון שהמושג של הגמ"ח היה חדשני, ר' בן ציון חשש כיצד זה יתקבל בציבור, ולכן התחיל להתנהל במינון נמוך ובצנעה מסויימת.
תחילה תלה פתק קטן בבית כנסת 'ירחי כלה', פתקא נוספת תלה ב'כולל פוניבז' ופתקא שלישית ב'שטיבלך פא"י" ברחוב הרב דסלר.
אנשים לא הבינו מה זה ועל מה זה, ובעיקר התפלאו ולא הבינו כיצד עובד גמ"ח כזה, איך לוקחים,?כיצד מחזירים? כמה משלמים? מי האחראי מבחינה רפואית,?האם לא יהיו תלונות מצד 'משרד הבריאות'? אבל, הנזקק הראשון שאשתו סבלה מקשיי נשימה לא חשב הרבה, אלא רץ, דפק בבית משפחת פלמן, וקיבל הסבר כיצד משתמשים, ובתוספת הצהרה שלווה: "תמיד, אם הגברת צריכה אינהלציה במקום לנסוע לבית חולים, אפשר לקחת כאן את המכשיר מהגמ"ח, ולהחזירו בגמר השימוש, וללא תשלום".
אחרי יומיים נשמעו דפיקות בהולות מאוד על הדלת, השעה היתהאחת וחצי אחרי חצות, ובדלת עמד יהודי ונשימתו בידו- "הבן משתעל קשה מאוד", ר' בן ציון פתח לו את המכשיר, רץ איתו וחיבר לו בביתואת המכשיר לחשמל, הבעל קירב את המכשיר אל הילד, והשיעולים דעכו.
היהודי השלישי הגיע רגוע אחרי מעריב, וסיפר כי הבן שלו זקוק למכשיר אדים. הרבנית פלמן הייתה אז בבית. היא נתנה אף לו מכשיר, והסבירה כמה מים ונוזל רפואי להכניס לתוכו פנימה, מתי להדליק, מתי לכבות וכמה זמן להפעיל, שהילד ישכב קרוב למכשיר, אבל לא קרוב מדי וכו'.
בחודשים הראשונים היו שהתלוצצו על הרעיון המוזר הזה. הם אמרו לר' בן ציון: אולי תפתח גם גמ"ח לתרופות או לכלי עבודה או לגלגלים לעגלות…
רק בן ציון חייך את חיוכי העדין והשיב: "יבוא יום ועוד יפתח גמ"ח גם לדברים הללו…" זה היה כמו בדיחה נוספת.
מפה לאוזן עבדה השמועה על הגמ"ח, ואנשים המתגוררים בקצוות העיר בני ברק, ממרחקיםבאו ודפקו, לקחו את המכשירים והחזירו. ולפעמים היו גם כאלו ששכחו להחזיר…
ללא זמני קבלת קהל
"נתינת המכשירים מצדנו צריכה להיות במקסימום הנוחות"- אמר לרעייתו, ולכן אין לגמ"ח שלנו שעות פעילות, כדי שבכל שעות היממה, לא יהיה מצב שאדם זקוק למכשיר והוא נמנע מלבקש. מאותו טעם אני גם נמנע מלבקש צ'ק פיקדון, כי כאשר אדם נותן צ'ק פתוח כפיקדון, מלווה אותו חשש ופחד מסויים שמא הצ'ק יאבד ושמא… (כיום, כאשר הגמחי"ם כבר נפוצו על פני תבל, ואנשים רגילים בהם מאוד, המגמה הפוכה. וכיום, אם לא יקחו צ'ק, השואלים יזלזלו באחריות שלהם. אבל בימים ההם הצ'ק היה רק מעורר חששות).
היו שהחזירו את המנורה הכחולה או את מכשיר האדים עם מתנה לצידם (על הימים שנחסכו להם אשפוז, כפי שאכן היה בתקופה ההיא שהתקפות שיעול וקוצר נשימה אילצו אשפוז). אבל הרבנית פלמן הייתה דוחה אותם בחיוך עיקש: "המקסימום, זו תרומה לגמ"ח לקניית מכשירים נוספים. הגמ"ח כולו חסד, ומה שייך לקבל מתנה עבור חסד…"
ד"ר כגן- רופאת הילדים, הייתה מנווטת אותם ומציעה להם אלו מכשירים כדאי לרכוש, לפי ההיכרות שלה עם החולים – מה נצרך וכמה, הכל לפי כמות הנזקקים.
היו מכשירים שכמעט לא היה אפשר להשיג בארץ, והרב והרבנית פלמן ניהלו מאמצים להשיגם בחו"ל.
וכך הבית התמלא במכשירים…
אין מקום?!
יש מקום באוטובוס לכולם…
בלילות החורף, הר' בן ציון הרבה לישון סמוך לדלת הכניסה של הבית שמא יבואו לדפוק באישון לילה והם לא ישמעו. בסיום יום לימודו סמוך לחצות, העביר את הילד השוכב סמוך לדלת, למיטה אחרת פנימית, והוא נשכב לנוח ליד הכניסה.
***
סיפרה פלונית: "כשהיית ילדה קטנה, התגוררתי בשיכון ויז'ניץ, בתקופה שעוד לא היו הרבה בניינים ברחוב נחמיה, באזור היו פרדסים וחולות, ובלילות שוטטו שם חיות כמו תנים ועוד, היה מפחיד מאוד, אבל היינו צריכים דחוף מכשיר אדים, ובאמצע הלילה נאלצתי לרוץ משיכון ויז'ניץ לרח' רבי סעדיה גאון לבקש את המכשיר. כאשר הגעתי, הרב הבין מיד כי אני באה ממרחקים. הוא שאל כיצד אני מתכוננת לחזור, ואני עניתי לו, כי אכן אני מאוד מפחדת לחזור בכזו שעה לבד, כי למרות שיש מעט אנשים ברחוב, יש גם בעלי חיים שמטיילים.השעה היתה 2 בלילה בערך. הוא קם וליווה אותי עד לבית שלנו, שהיה ממוקם בשביל המרכזי ליד הפרדסים. הוא הלך לפני ואני מיהרתי אחריו ברחובות נחמיה ועזרא לכיוון שיכון ויז'ניץ, ואז שב על עקבותיו".
מפעל החסד הגדול מירושלים
המושג החל להיקלט בלבבות. כמות הפונים התרחבה. ר' בן ציון פנה לאברכים מכולל פוניבז' ושאר מכרים, וביקש מהם את מעשר הכספים שלהם, כדי לרכוש מכשירים נוספים.
הוא התחיל לשכנע אברכים לזכות גם הם במצווה. בדרך כלל ברגע הראשון הם היו נרתעים: מה, אני אפתח גמ"ח? כיצד אוכל לנהל את הכל ביחד עם הלימוד? אבל ר' בן ציון הרגיע, הסביר והדריך, עד שהשומע התלהב מהרעיון. ולאחר שהתלהב, היה ר' בן ציון אומר לו: קודם תשאל את אשתך בבית, שהרי רוב שעות היום אתה בכולל והיא תצטרך לטפל ברוב המקרים.
לאחר שהתשובה הייתה חיובית גם מהבלבוסטע, ר' בן ציון רכש לו את הכלים הראשונים של הגמ"ח: 4 מכשירי אדים חמים, ו- 4 מכשירי אדים קרים, 4 אינהלציות, 4 שואבי חלב, 3 מודדי לחץ דם, ו- 3 מנורות כחולות. "מכאן ואילך תשכלל את הגמ"ח ותרחיב אותו כאוות ליבך".
וכך, בקדושה ובטהרה, לשם שמים, נפתחו שלושה גמחי"ם כאלו בבני ברק, שאחד מהם היה בבית משפחת לסיצין. על אחת השבתות שהגדילו הרחק את היקף הגמ"חסיפר הגאון ר' יעקב לסיצין שליט"א.
באחת מלילות שבת, התארחו אצל ר' יעקב ליסיצין בן משפחתו וחברו.
והנה, בעיצומה של הסעודה נשמעו דפיקות בדלת. שני נערים עמדו בפתח וביקשו דחוף מכשיר אינהלציה. הם, כמובן, קיבלו.
האורחים התעניינו מה הדבר הזה, ובני משפחת לסיצין השיבו להם: פתחנו בבית גמ"ח קטן למכשירי רפואה.
האורחים הצעירים התלהבו מהרעיון, התעניינו וחקרו, עד שאחד משניהם החליט גם הוא לפתוח גמ"ח של כלי רפואה, ואותו גמ"ח התגלגל וממנו נולד בסופו של תהליך ארוך- הארגון הענק "יד שרה" הנודע בחסדיו על פני תבל.
תיקון המכשירים לא היה קל למצוא חשמלאי סטנדרטי המתמחה במכשירים שהתקלקלו. אחד מידידיו מכולל פוניבז', שידיו רב לו בהבנה בחשמלאות, שמח לסייע, ונכנס לעובי הקורה, פירק את המכשירים ולמד את דרכי פעולתם והתקלקלותם, וממילא גילה גם את הדרך לתיקון המכשירים. ראש של בן תורה.
במשך תקופה ארוכה האברך תיקן כך מכשירים שהתקלקלו, אך כאשר המכשירים התרבו וכמות התיקונים עלתה על גדותיה, לימד את ר' בן ציון כיצד לתקן אותם, ומאז, ר' בן ציון הקציב לעצמו זמנים קבועים, בהם ישב לתיקון המכשירים שהתקלקלו.
זה היה פלא, לראות אדם שמרכז חייו לימוד התורה הקדושה בהתמדה, עד כדי כך שמרן הרב שך זצ"ל התבטא עליו: "ר' בן ציון כולו תורה, גם אם יחתך לו הווריד ח"ו לא יצא דם, אלא תורה…" ואעפ"כ השקיע זמן ועמל בכדי לתקן את המכשירים שהתקלקלו!
(מתוך: 'ספר ללא שם')