שאלה: דני וצביקה עמדו ברחוב, וצביקה לא חבש מסכה, לפתע הבחין בשוטר שנותן דו"חות למי שאין לו מסכה, וביקש מדני שיואיל למכור לו מסכה חד פעמית והוא ישלם לו 2 שקלים. אמר לו דני, לא אתן לך אלא במחיר מאה ש"ח. השיב צביקה בתדהמה: הרי מסכה עולה אפילו פחות מ-2 ש"ח, מה פתאום שאשלם מאה? אמר לו דני, הרשות בידך להחליט אם לשלם 500 ש"ח לשוטר או מאה ש"ח לי. וסיים בנימא למדנית: "במאי בעית טפי"? [מה תעדיף יותר],
כשראה צביקה שכלתה אליו הרעה לקח ממנו מסכה בלית ברירה וחבש אותה וניצל בכך מקנס. כעת טוען צביקה שאינו חייב לשלם מעבר למחיר הרגיל של מסכה, ומה שאמר שישלם מאה לא התכוון ברצינות. עם מי הדין?
תשובה: מבואר בגמ' ב"ק (דף קטז') שאם היה בורח מבית האסורים וביקש לנסוע כדי לברוח, והנהג דרש מחיר מופרז כדי לנצל את דוחקו שלו, יכול לומר לו שמסכים למחיר, ובסוף הנסיעה ישלם מחיר רגיל ויאמר לו שמה שהסכמתי למחיר לגבוה – משטה הייתי בך ולא התכוונתי ברצינות.
אך יש לדון שאולי רק בשכר עבודה שייכת טענה זו, אבל כשקונה חפץ של השני יכול בעל החפץ לומר לא אמכור אלא במחיר מופרז, ואם אינך רוצה לשלם מחיר מופרז הרשות בידך לא לקנות. אלא שמצאנו בריטב"א קדושין (דף ח') שכתב ע"פ הדין של בורח מבית האסורים, שאדם הזקוק לתרופה והמוכר מפריז במחיר, יכול לקחת ולשלם כשוויה ולומר שמה שאמרתי לשלם מחיר גבוה לא התכוונתי ברצינות. והובא בנתיבות (סי' רס"ד סק"ח), וכתב שדברי הריטב"א נאמרו דווקא כשלא ניתן להחזיר את המוצר, אבל אם יש אפשרות להחזיר את המוצר, בוודאי התכוון לקחת ולשלם ולא להחזיר וליטול את הכסף בחזרה ע"ש.
לפי"ז בנדון המסכה שלא ניתן להחזירה לאחר שימוש מטעמי בריאות, בוודאי שאינו חייב לשלם יותר מהמחיר, ובעת כזאת אשר כולנו זקוקים לרחמי שמים בוודאי לא ראוי לנצל את הלחץ של חברו, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.