בסוף חודש אדר תשס"ו הייתי בנמל התעופה פלוגֹֹֹֹֹֿ-האף – בווינה, בדרכי הביתה. בעת שחיפשתי את שער היציאה המיועד לטסים בחברת התעופה 'אל על' הבחנתי באדם, יהודי מבוגר וכיפה שחורה לראשו, המביט בי בתימהון. ברור מאליו שניגשתי אליו, הושטתי את ידי בתוספת 'שלום עליכם'. הוא שתק מהתרגשות והמשכתי להחזיק בידו עד שיתאושש. הוא אמר לי שהוא חולה, והוסיף קריצה בעינו. הוציא מתיק היד שעמו ערימת ניירות המעידים על כך שהוא הגיע לווינה לבקר אצל רופאים מומחים, והחל להתחנן אלי בתחנונים מופגנים שאעמוד עמו עד אשר יגיעו לקחתו אל הרופאים.
תוך כדי התחנונים הבהיר לי בלחישה, כי ברגעים אלו הוא עושה הצגה מהחשש שבלשים אירניים עוקבים אחריו. הוא הספיק לספר לי, כי משך חצי שנה עשה מאמצים לצאת מאיראן לביקור בווינה לצרכי רפואה, אך למעשה הוא ממתין לשתי בנותיו שהגיעו לווינה לפגוש אותו, אחת מהן מתגוררת עם משפחתה הנהדרת בבני ברק.
מאיראן נעבור לרוסיה, בת בריתה… בביקורו הראשון של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, במוזיאון היהודי במתחם מארינה רושצ'ה במוסקבה, ולאחר הטקס שהתקיים לכבודו, עמדתי יחד עם ראשי הקהילה היהודית, בראשות רבה הראשי של רוסיה הרה"ג ר' בערל לאזאר שליט"א. ניגשתי אף אני ללחוץ את ידו ופוטין, סוכן ריגול חריף לשעבר, הביט בי ולפתע הבהיר לרב לאזאר: "הוא לא חב"ד. יש לו פיאות וזקן. לחב"ד יש רק זקן".
בחודש חשוון תשמ"ו, ביקרתי בני יורק לרגל נישואי בת ידידי שהזמינני יחד עם רעייתי לבוא לכבדו ולהשתתף בשמחה במעונו. לצערנו, מורי ורבי, כ"ק אדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע, כבר לא היה בקו הבריאות, ושכרו בית עבורו באזור סענד ריווער בפאתי ניו יורק. וותיקי תלמידיו ומקורביו היו המשב"קים, לפי תור שקבעו ביניהם.
הזמנתי תור להכנס לקודש פנימה, וביום זה היה תורו של חסידו ונאמנו הרב בנימין ויליגר לשמש בקודש. המתנתי כשעתיים עד שזכיתי לעמוד בפני רבינו הקדוש ונישקתי את ידו כמקובל אצלנו והרבי החזיק בידי, ור' בנימין הצג אותי לפני הרבי במיוחד על תפקידי ופועלי במפעל הש"ס, והקריא את הקוויטל שכתבתי. הרבי זצוק"ל מישש את ידי משך כל העת וזכיתי לקבל את ברכתו של הרב זי"ע.
לאחר כרבע שעה החליטו נאמני בית הרבי להוציאו לשאוף אוויר בפארק שקט באיזור, ולאחד שכבר התיישבו באמבולנס שעמד לרשות הרבי והנסיעה החלה עד קצה החצר הפונה לרחוב בעיירה, נעצרו. באותו רגע עשתה שם את דרכה שיירת נשיא ארה"ב לשעבר, לינדון ג'ונסון, שהתאכסן במרחק של כמה בתים משם, ובעומדי במקום נוח אף צילמתי את האמבולנס של הרבי ושיירת המכוניות הנשיאותיות.
ב'טיסה נעימה' מתאר הכותב חוויות של טיסות מענינות. במיוחד נלקטו חוויות של טיסות פנים ברוסיה ובאוקראינה שהן, כדברי הרב קלוגר, "לעיתים פלאי פלאים, ויותר מכך משעשעים, וגם גורמים לאיבוד זמן יקר".
אחד התיאורים בספר , מתאר את הטיסה שהתעכבה בגלל טייס שנרצח. בהיותו בסיור באיזור חמלינצקי באוקראינה, תכנן הרב קלוגר לטוס לפנות ערב לדיינפרופטרובסק. המטוס הקטן בן 21 מושבים שעמד בנמל התעופה הזעיר היה רק 50 אחוז בתפוסה וחציו ריק. הרב קלוגר התיישב על מקומו בטנדר-מטוס והמתין להמראה. ברם, האדם היחיד שהפעיל את הטרמינל, ושחלש גם על קליטת הנוסעים, בחינתם, הושבתם במטוס, ותחזוקת שדה התעופה, לרבות כל הפונקציות הנוגעות להמראה ולנחיתה, לא ידע להסביר ליושבי המטוס למה יש עיכוב בטיסה.
עברה שעה וקרבה ההמתנה לשעתיים והטייס איננו. גם טלפון שממנו יטלפן לבית הטייס, לא היה בשדה התעופה המשוכלל. בלית ברירה, הותיר האחראי את הנוסעים ללא השגחה ונעלם לפתע. כעבור זמן מה הוא שב ומודיע ליושבי המטוס כי אין טייס. הוא נסע לביתו וגילה כי הוא נרצח. האיש הודיע לנוסעים, כי סביר שיארגן טייס מחליף, חי, אולם ההמתנה תתארך לכל הפחות בעוד ארבע שעות. מה עושים במצב כזה? אם היה לנוסעים את הספר 'טיסה נעימה', כי אז לא היו חשים בזמן החולף.
(מוסף המודיע, שיחה עם מוישה גוטמן פרשת בחוקותי תשע"ח)