"אחרי ה' אלקיכם תלכו… ובו תדבקון" (יג, ה)
הגמרא דורשת על פסוק זה: "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלוקיך אש אכלה הוא'! אלא, להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא… על ידי שגומלים חסד עם הבריות – הולכים אחרי ה' ודבקים בו.
"כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג). הקב"ה ברא את העולם כדי שנעשה חסדים עם הזולת, ובכך נדבק במידותיו. אל לנו לחפש לראות כיצד אחרים מיטיבים עמנו, ורק אז להיטיב עימם. תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ושומה עלינו ללמוד מדרכי הקב"ה להיטיב בכל מקרה, וללא כל תנאי.
הרב שלמה לורנץ ז"ל היה חבר כנסת. הוא היה מקרב מאד ל"חזון איש" זצ"ל, לרב שך זצ"ל ולשאר גדולי ישראל. לא בכדי דבק בו הכינוי "שלוחא דרבנן". גם לאחר שסיים את פעילותו הציבורית העניפה, פעל גדולות ונצורות בתחום החינוך, בהקמת מוסדות רבים לבנים ולבנות, ובתחום העזרה והסעד למשפחות נצרכות.
לאחר שפרש מכל ענייני הציבור נכנס ללמוד ב'כולל', למד יומם ולילה, וכתב ספרים כאברך מן המניין. הוא גר בירושלים בשכונת מטרסדורף. נפשו איוותה להתפלל תפילות ישיבתיות, ומשום כך קבע את מקום תפילותיו בישיבת 'תורה אור' שבראשות הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. הרב שיינברג הכיר את הרב לורנץ, והזמינו לשבת בכותל המזרח, סמוך למקום מושבם של הרבנים והמשגיחים. "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה", והרב לורנץ התיישב במקום שהראה לו ראש הישיבה.
באחת השבתות הוא הגיע לישיבה בשעה מוקדמת והתיישב במקומו בכותל המזרח. כעבור זמן מה ניגש אליו אברך מבוגר, שהכירו רק בתור חבר כנסת, ולא ידע שראש הישיבה קבע את מקומו שם, והחל לגעור בו בקול רם, כשרבים שומעים אותו: "מקומות אלו שמורים לרבנים, תלמידי חכמים, צוות הישיבה, ולא לעסקנים. זהו חוסר דרך ארץ להתיישב במקומם. חפש לך מקום אחר בתוך הקהל". ללא אמר ודברים, ולמרות הבושה הגדולה, קם הרב לורנץ ממקומו, והתיישב באחד המקומות הפנויים, בין תלמידי הישיבה והאברכים. לאחר התפילה שב הרב לורנץ לביתו, ובניו, שהתגוררו באזור, התארחו אצלו בסעודה. וכך מספר בנו:
"בסעודה פנה אלינו אבא ואמר: 'הקשיבו למה שקרה לי בתפילה בישיבה'. ושח לפנינו את כל המאורע. ואז הוסיף ואמר: 'אני מבקש מכם לחפש את האדם הזה, הוא לא אדם רע, ולא עשה את מה שעשה מתוך רוע לב. הוא בסך הכל מסכן, ככל הנראה יש לו בבית איזושהי צרה, אם בשלום בית, או בתחום הפרנסה. הוא ביקש מקום לפרוק מלבו את הצרה, ומצא אותי. אני מבקש מכם לבדוק ולברר מה חסר לו, ולדאוג להשלים לו את מחסורו. אם צריך עזרה כספית – הכסף נתון לכם, ובלבד שהעניין יסודר על הצד הטוב ביותר". זוהי דגמא להטבה עם הזולת, גם אם חלילה פגע בנו!
הסיפור ברוסיה
ברוסיה שלפני חמישים שנה, היו מתגוררות מספר משפחות בבית אחד. כל משפחה גרה בחדר אחד, כאשר המטבח היה משותף לכולן. לפעמים, התגוררו יהודים וגויים יחד. בבית של ארבעה חדרים התגוררה משפחה קשת יום של גויים. האמא והאבא עבדו קשה למחייתם, אך הכסף שהרוויחו לא הספיק, ובנם – שהיה בגיל שמונה – היה הולך לפעמים לבית הספר בלי אוכל…
בחדר הסמוך התגוררה משפחה יהודית. האב היה ירא שמים, מורה בבית ספר, ומצבו של הילד השכן נגע ללבו. הוא היה מזמין אותו לחדרו, נותן לו לאכול, ועוזר לו להכין את שיעורי הבית. בלילות שבת, כשהוריו של אותו ילד עדיין היו בעבודה, היה מזמין אותו לסעודת השבת, והילד היה מחכה כל השבוע בכיליון עיניים ליום הזה. היחס החם שקיבל מהמשפחה היהודית, יחד עם העזרה הלימודית שקיבל מראש המשפחה, נסכו בילד כוחות, והוא עשה חיל בלימודיו.
לימים, כשהילד גדל והפך לאיש, הוא הגיש מועמדות למועצת העיר, בבחירות שהתקיימו בעיר סן פטרבורג, וזכה למקום גבוה במיוחד. כתוצאה מכך התמנה לתפקיד סגן ראש העיר. הוא לא שכח את החסד שגמלה עמו המשפחה היהודית, אשר בלעדיה ללא ספק לא היה מגיע להיכן שהגיע, וכאשר רצו להקים בית ספר יהודי בעיר, וחברי מועצת העיר התנגדו לרעיון – דאג להשגת כל האישורים הנדרשים, ולהקמתו של בית הספר.
לימים התעלה במעמדו והפך להיות נשיא רוסיה – ולדימיר פוטין! ובאותה רוסיה שלימוד התורה נאסר בה, ומי שנתפס בקלקלתו נזרק לסיביר, ומי שרצה בכל זאת ללמוד או להתפלל, היה צריך להתחבא ולעשות זאת בתוך מקלטים – התמנה נשיא שקשוב לצרכי היהודים…
פעם כשביקשו היהודים לבנות בית כנסת, לא זו בלבד שהוא נתן את האישור לבניה, אלא אף ביקש להשתתף בחנוכת הבית. כשבא לשם, אמר ברוסית שתורגמה לעברית: "אני חייב להשיב טובה לעם הזה! לעולם לא אשכח את החלה, היין והגפילטע פיש של היהודים! לעולם לא אשכח את העזרה שעזר לי המורה היהודי!".
כל זה הגיע מדבר אחד: מהחמלה, מהחסד ומהרחמים של אותה משפחה יהודית. ישראל רחמנים בני רחמנים, משתדלים להדבק במידותיו של הקב"ה, וכך זוכים – מידה כנגד מידה – למה שאמרו חז"ל (שבת קנא ע"ב): "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
לרומם את הזולת
בספרו של הרב טולדנו – 'האמנתי כי אזמרה' מובא ספור מרגש: ביום הראשון לתחילת שנת הלמודים בבתי הספר היסודיים, נכנסה מורה ללמד בכיתתה החדשה. ילדה אחת מתלמידות הכיתה הגיעה מאוחר, והתיישבה בשולחן האחרון בכיתה. ניכר היה עליה שהיא מאוד מסכנה. בגדיה היו מרופטים, ובמשך השיעור בהתה בחלל האוויר. לא קשה היה להתרשם, שהיא הגיעה לבית הספר בעל כורחה.
בהפסקה הראשונה החלה המורה לברר אודות הילדה, ואט אט התבררה לה התמונה: הוריה קשיי יום, עובדים קשה משעת בוקר מוקדמת עד שעת לילה מאוחרת, ובקושי מצליחים לפרנס את המשפחה. במשפחה אחת-עשרה נפשות, והם גרים בדירת חדר אחד. הילדים גדלים כיתומים בחיי אביהם ואמם, בתת תנאים וללא תשומת לב, ולא פלא שהילדה נראית כפי שנראית, ואינה מתפקדת בלימודיה.
המסקנה שהמורה הסיקה מתוך הבירורים הייתה: זה המצב. זו הסחורה. אין מה לעשות. אולם המורה הזאת החליטה: אני בע"ה מרימה את הילדה הזאת! מיד בשיעור הבא קראה לה, ובקשה ממנה לגשת למשרד ולצלם לה מספר דפים. הילדה הייתה מופתעת: זוהי הפעם הראשונה שמורה מטילה עליה איזושהי מטלה לביצוע…
למחרת נתנה לה המורה סכום כסף, וביקשה ממנה לקנות מדבקות כדי לקשט את קיר הכיתה. "אני סומכת על בחירתך!", הוסיפה. הילדה קרנה מאושר. המטלות הפכו לתכופות יותר ויותר. הילדה השתדלה בכל מאודה לבצען בשלימות, והמורה שיבחה אותה מאוד. לאט לאט קבלה הילדה ביטחון עצמי, והמורה הרגישה כי זהו הזמן המתאים לעניין אותה גם בלימודים. ואכן לראשונה בחייה, התחילה הילדה ללמןד וגם להצליח.
ויום אחד הוריה מקבלים פתק מהמורה: "להורים היקרים שלום! רציתי לשבח את בתכם שמתקדמת יפה מאד בלימודים ובהליכות, ונמנית בין התלמידות המצטיינות בכיתה". לא נתן לתאר במלים את מה שהמכתב הזה עשה להורים, ובעקר לילדה, ששאבה ממנו משנה מרץ והתגלתה כתלמידה בעלת כישרון, מעודנת במידות טובות.
יום אחד הילדה לא הגיעה לכיתה. עבר יום ועוד יום, והיא איננה… המורה התקשרה להורים, ואביה סיפר שהוא התייעץ עם הרב שלו, והוא הורה לו להעביר את הילדה לפנימיה. ב"ה הילדה שמחה ומרוצה ומצליחה בלימודים. הוא הודה למורה על כל החיות שהעניקה לילדה, שבזכותה הגיעה עד הלום.
עברו חמש-עשרה שנה. המורה עברה ללמד במקום אחר, בעיר אחרת, וחפשה מעון לילדיה הקטנים. המליצו לה על מטפלת חרדית ומסורה למופת, והיא רשמה אותם אצלה. בימים הראשונים בנותיה הגדולות לקחו את הקטנים מהבית למעון בבוקר, וממנו הביתה בצהריים, והאמא, המורה, לא ראתה את המטפלת. יום אחד באה האמא לקחת את הילדים, ומשראתה את המטפלת, הודתה לה מאוד על הטיפול המסור והנאמן. המטפלת הודתה לה על התשבחות, ובקשה ממנה להיכנס, שכן ברצונה לדבר איתה כמה מלים… "אמנם אינך זוכרת אותי. אבל אני לא אשכח אותך לעולם! את המורה שהצלת את חיי!".
המורה, שנזכרה בילדה, כמעט התעלפה. היא נזכרה בילדה המסכנה שקבלה לידיה, וכיום היא מנהלת מעון לתפארת… "בבקשה ממך, המורה, חכי כאן כמה רגעים, ומיד אני שבה"… כעבור מספר דקות שבה ובידה שקית ניילון מלאה בפתקים, כולם ישנים נושנים, ושאלה: "האם תכירי את כתב היד הזה?" היו אלו כל הפתקים שהמורה כתבה להורי הילדה, בהם ספרה להם על התקדמותה. את הכול שמרה הילדה מכל משמר.
"דעי לך, מורתי! את היית הראשונה בעולם שהתייחסה אלי, בזכותך התחלתי להרגיש שאני שווה משהו, הפחת בי תקווה לחיים! פתקים אלו נסכו בי הרבה עוז ותעצומות, והמשיכו ללוות אותי במשך כל השנים. ב"ה נישאתי לאברך ששוקד על תלמודו, ויש לנו שלושה בנים בתלמוד תורה. אנו חיים באהבה ובאחווה, בשלום וברעות, וכל זה בזכותך! אינני יכולה לדמיין לעצמי היכן יכולתי להיות היום בלעדיך". מי יודע כמה נפשות טהורות מעם ישראל אפשר להציל עם כמה מלים טובות, עם כמה מילות עידוד, עם חיוך ומתן תשומת לב.
והדברים אמורים לא רק ביחס למחנכים בתלמודי תורה ובתי ספר, אלא גם – ואף ביתר שאת – ביחס לילדים שיש לכל אחד בביתו. יש לרומם אותם, לשבח אותם, עוד ועוד: "קראת כל כך יפה", "למדת כל כך יפה", "נהניתי ממך כל כך", "אתה ממש גאון! עוד יצא ממך משהו – משהו", "אל תדאג, יש לך כישרונות נהדרים"… כשילד שומע דיבורים כאלו כל הזמן – הם מעצימים אותו וגורמים לו להשתדל להצדיק את הציפיות הגדולות שתולים בו. וחלילה, גם להיפך: אם משדרים לילד – "לא יצא ממך כלום" – באמת לא יצא ממנו כלום… כל זה בכלל ההשתדלות להיות אנשי חסד, לרומם את בית ישראל לתורה וליראת שמים.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')