יום ראשון כ"א באייר תשע"ח
ייחוד מוקצה לשימוש בשבת – במחשבה או במעשה?
מוקצה 'מחמת גופו' שייחדוהו לפני כניסת השבת לשימוש מסוים המותר בשבת – נעשה ככלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו בשבת. ויש הבדל בדין הייחוד בין חפץ שרגילים לייחדו לשימוש מסוים זה, לבין חפץ שאין רגילים לייחדו.
חפץ שרגילים לייחדו לשימוש מסוים זה – מעיקר הדין מותר לטלטלו גם אם ייחדוהו לשימוש לשבת זו בלבד, אך לכתחילה יש לייחדו לשימוש זה לעולם; ובמקום הצורך ניתן להקל. ושימוש בַּחפץ פעם אחת בימות החול בשימוש מסוים זה – נחשב בחפץ כזה כייחוד לעולם.
והייחוד מועיל אף במחשבה, ואין צורך בדיבור. ויש אומרים שנדרש מעשה כלשהו בַּחפץ עצמו, המתקין אותו לשימוש ההיתר; ודעה זו הובאה בשולחן ערוך, ויש מגדולי האחרונים שהחמיר כמותה.
[שו"ע שח, כב, משנ"ב צא, צג ו־צז, וביה"ל ד"ה ביחוד; ביאורים ומוספים דרשו, 108; וראה משנ"ב פו ו־קג]
מוקצה המיועד לשימוש חד פעמי – כיצד ניתן לייחדו לשימוש בשבת?
בהמשך לאמוּר: חפץ שאין רגילים לייחדו לשימוש ההיתר – צריך לייחדו לשימוש זה לעולם, (במחשבה, ויש אומרים אף במעשה, ראה לעיל). ושימוש בַּחפץ פעם אחת בימות החול, אינו נחשב בחפץ כזה כייחוד לעולם; אך אם רגיל להשתמש בו לכך בימות החול – נחשב הדבר כייחוד לעולם, (וראה במקורות).
וייחוד ללא הגבלת זמן מסוים, או עשיית מעשה בַּחפץ, המייחדו לשימוש מסוים זה – נחשב כייחוד לעולם, למרות שלא היה בכוונתו במפורש לייחדו לעולם.
וחפץ שהשימוש בו הוא חד פעמי – אם משום שמתכלה בעת השימוש, ואם משום שלאחר שימוש אחד הוא אינו ראוי עוד למאומה – נחשב ייחודו לשבת אחת כייחוד לעולם, שהרי שימוש אחד בו הוא 'לעולם'.
[שו"ע שח, כב, ומשנ"ב צב, צג, צד ו־צז; ביאורים ומוספים דרשו, 109 ו־111, וראה שם, 110 ו־שג, 45; וראה עו"ש מח]
כיצד ניתן להפוך כלי 'שמלאכתו לאיסור' לכלי 'שמלאכתו להיתר'?
כל האמור לעיל, הוא דווקא במוקצה שלא נועד מלכתחילה לשימוש ההיתר, אולם, חפץ שנועד מלכתחילה לשני שימושים אפשריים – שימוש של איסור ושימוש של היתר – לכל הדעות דַי לייחדו לשימוש ההיתר במחשבה בלבד, ואין צורך במעשה.
ודוגמה לדבר: בזמנים עברו היו העצים משמשים מלכתחילה הן לישיבה על גביהם והן להסקה, ואם ייחד את העצים לישיבה במחשבה בלבד, די בכך.
וכלי 'שמלאכתו לאיסור', שאין הדרך לייחדו למלאכת היתר, ורוצה לייחדו למלאכת היתר, ובכך להופכו לכלי 'שמלאכתו להיתר' – דינו זהה למוקצה מחמת גופו, וצריך ייחוד לעולם; ויש אומרים שדי בייחודו לשבת אחת.
[שו"ע שח, כ ו־כב, ומשנ"ב צב; ביאורים ומוספים דרשו, 108; חזו"א או"ח מג, א]