חיים ולדר
אחד מגיע לבקר את החבר שלו. במהלך הביקור הוא מציע לו עסקה: "וילה ארבעה מפלסים עם מעלית פנימית תמורת חמש מיליון שקל".
החבר מתחיל להתמקח, "אני נותן שלוש וחצי". המוכר מתעקש, "חמש מיליון או אין עסקה". החבר מעלה לארבעה מיליון ובסוף סוגרים על ארבעה מיליון ומאתיים.
המוכר שולף חוזה לחתימה ועט יוקרתי. "תחתום כאן וכאן וכאן", ולאחר מכן מקפל את החוזה והולך.
כשהוא יוצא, אשתו של בעל הבית אומרת לו: "תגיד, אתה מאמין שלתפרן הזה יש בכלל וילה?"
בעלה אומר, "לא. אין לו".
"ומה איתך? יש לך מאה אלף מהארבעה מיליון שהבטחת?"
"ברור שלא".
"אז מה הרווחת מכל העסקה המטופשת הזו?"
"עט יוקרתי", הוא אומר…
הממשלה קמה סוף כל סוף, אחרי רכבת הרים מסחררת ומתח בלתי רגיל. יומיים לפני כן עצרה המדינה את נשימתה וניסתה לנחש מה יחליטו 11 שופטי הבג"ץ. האם יאשרו לנאשם בפלילים (שהמערכת המושחתת שלהם דאגה להופכו לכזה), לכהן כראש ממשלה או שמא יפסלו אותו מלכהן וישלחו את המדינה לבחירות רביעיות.
רבים עימם שוחחתי, ואחרים, ביניהם עורכי דין מוכרים (כמו אביעד ויסולי) היו בטוחים מעצם הכינוס של 11 שופטי בג"ץ המזוהים עם השמאל הקיצוני, תוך דחיקת ארבעת השופטים שמונו על ידי השרה שקד, כי ההחלטה על פסק הדין כבר נעשתה, ממש כמו בהחלטה על פיטורי יו"ר הכנסת לפני שמכתב ההתפטרות שלו נכנס לתוקף.
אני לעומת זאת לא הייתי בטוח בזה כלל. לכל מי שדיבר אתי אמרתי כי האינטרס של בג"ץ הוא להשאיר את נתניהו על מקומו ולהמשיך לשלוט על המדינה, כפי שעשה בכל עשרים וחמש השנים האחרונות בהן שלט לכאורה נתניהו לסירוגין. להפך, אמרתי, הליכה לבחירות במיוחד בימי קורונה עלולה להביא לליכוד את הרוב המיוחל, ומשם לחוקי התגברות וחסינות שייקחו מהבג"ץ את הכוח הדיקטטורי שהוא מחזיק בידיו.
ברם, לא כתבתי זאת, גם מפני שכל כותב יודע שלא נכון להתנבא בכתב (נכון יותר לומר לאחר מעשה "ידעתי שכך יקרה", כפי שאני עושה עכשיו…) וגם מפני שעדיין היה לי שביב של ספק שהבג"ץ יתנהג כמו אותו עקרב שלא יכול להתאפק מלעקוץ את הצפרדע שנושאת אותו על גבה בשחייה בנהר, למרות שהעוקץ הזה יכול להביא לטביעתו.
בטור הזה אני הולך לכתוב: מה באמת רצה הבג"ץ? אם רצה לפסול מדוע לא פסל, ואם רצה להתיר מדוע עשה את כל ההצגה הזו מלכתחילה. מי המרוויחים ומי המפסידים בכל שלוש מערכות הבחירות האחרונות.
בואו נדבר עלינו החרדים:
שימו לב מה כותב יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ":
בזמן שהתעסקנו בליכוד ובכחול לבן, במפסידים ובמנצחים, בנתניהו ובגנץ, בימינה ובשמאלה — בחדרים הסגורים ומתחת לרדאר התקשורתי חל מעין מהפך במציאות הכלכלית במדינה. הכוונה לכיבוש צמתי הכלכלה הישראלית בידי שתי הסיעות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה.
באדיבות ממשלת החירום והכחולים לבנים שהתחייבו, להקים "ממשלת אחדות חילונית", נמסרו המאחזים הבאים לידי הפוליטיקאים הסקטוריאליים ביותר בפרלמנט. משרד הבינוי והשיכון וועדת הכספים יהיו בידי יהדות התורה. משרדי הפנים, הפריפריה, הגליל והנגב, ועדת הכלכלה, ניתנו לש"ס.
גורם פרלמנטרי ותיק כינה את צביר המשרות והתפקידים האלה "עוצמה גרעינית". כל החיים הכלכליים במדינה, נימק, תלויים במשרדים ובוועדות הללו. אין מגזר כלכלי או משקי שלא יהיה לחרדים מנוף עליהם. "וכשנותנים מנופים לחבר'ה האלה, הפרלמנטרים המתוחכמים והמיומנים ביותר שיש — הם יודעים מה לעשות איתם".
ליצמן, גפני ודרעי מחזיקים יחד כוח כלכלי־פוליטי שמעולם לא היה למפלגותיהם. איך זה קרה, ישאל השואל? ובכן, התשובה כבר ניתנה: החרדים יודעים לא רק את התורה אלא גם את המלאכה. בשום ממשלה צרה לא היה להם כוח כה רב. מכל תאוותם התקציבית ועד כל דרישותיהם הסקטוריאליות.
הציטוטים מ"הארץ" הובאו כאן משתי סיבות, גם לרוות קצת נחת אחרי המרור שאכלנו, וגם להיווכח איך שונאי החרדים מ'הארץ', שהם הראשונים ללגלג על החרדים ולהציגם כבורים, ברגע האמת מבכים כמו שביכו הגויים על היהודים בכל הדורות, על הפיקחות והיעילות החרדית שמקורה בלימוד הגמרא ובהקשבה וציות לגדולי וזקני הדור. "הפרלמנטרים המתוחכמים והמיומנים ביותר שיש", כותב ורטר כדי להשתלח בחרדים, ומבלי משים כותר להם כתרים ואפילו לא מצליח להסוות את ההערצה והקנאה.
בסיום דבריו הוא לפחות יודע למי להפנות את האשם, "יש אלוקים" הוא כותב. ספק בציניות ספק כהודאה בתבוסה.
* * *
אחרי שהשתעשענו במחמאות והשמצות, כעת אכתוב לכם מי באמת המנצחים והמפסידים בכל המשא ומתן הארוך הזה, שלקח כשנה עם שלוש מערכות בחירות. ואם נתחבר למשל שפתח את המאמר: "מי לקח את העט היוקרתי".
אז ככה:
ביבי לא ניצח. הוא אמנם ראש ממשלה אבל חסר כל כוח. כל החלטה משמעותית שיקבל תתבטל מיד על ידי הבג"ץ. בני גנץ הפסיד את חלום כחול לבן וככל הנראה לא יזכה להיות ראש ממשלה, ולפיד וליברמן הם המפסידים הגדולים ביותר.
מי שניצח הוא הבג"ץ. כי המאבק היחיד שהיה פה מלכתחילה זה הניסיון להוריד את כוחו של בג"ץ. הניסיון הזה לא רק שלא צלח. הוא נכשל כישלון חרוץ. בג"ץ לא נחלש אלא התחזק.
בזמן שרבו כאן על שרים וסגנים וכיבודים, בזמן שהאספסוף היה מרותק למשחקי הכוח הפומפוזיים של האנשים החלשים הללו שאותם בחר, דאג הבג"ץ לדבר היחיד שהיה חשוב לו: שר משפטים "מכוחותיו", ושליטה על הוועדה למינוי שופטים. יותר מזה הם לא צריכים.
אך הניצחון הכי גדול של בג"ץ הוא משהו שיישמע לכם זניח לגמרי: הורדתו של יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר הכנסת לתפקיד שר הבריאות.
כמי שעוסק בנפש האדם, ובהבנת תהליכים תת-הכרתיים, בעיניי זהו ההישג הכי משמעותי של בג"ץ חשוב מהישג פוליטי. הישג פסיכולוגי מנטאלי רחוק טווח – איתות לכל מי שיעז אי פעם להתחצף לבג"ץ – מה הגורל שממתין לו. אתם חושבים שלחינם התעכבה הממשלה הזו וכמעט קרסה? המשא ומתן העיקרי היה על זה – התנאי הנחרץ של שליח הבג"ץ ניסנקורן, להוריד מתפקידו ולהשפיל את מי שהעז לקרוא תיגר על הבג"ץ. אני בטוח במאת האחוזים שאם נתניהו היה מתעקש להשאיר את יולי אדלשטיין בתפקיד יו"ר הכנסת, שופטי הבג"ץ היו מחליטים פה אחד שהוא לא יכול להיות ראש הממשלה. זה היה המשא ומתן וזה היה הדיל. אף אחד כבר לא יעז להתעסק איתם.
ואחרי כל הכתרים שקשרתי, עדיין לא הגעתי ל"עט היוקרתי".
נכון שהבג"ץ ניצח את הפוליטיקאים. אבל מול תורת ישראל ועולם הישיבות הוא כרע ונפל.
שימו לב על מה התנהלו כל חמש מערכות הבחירות האחרונות. על מה נפלו ממשלות.
על דבר אחד בלבד: חוק הגיוס. שהוא בסך הכל מזימה מתוחכמת להרוס את עולם הישיבות, כי היא דומה למצב בו ינסו להכריח כל חילוני ללמוד שלוש שנים בישיבות.
"חוק טל" חוקק לפני 18 שנה, כי הבג"ץ רצה לגייס את בני הישיבות. "חוק טל" בוטל על ידי דורית בייניש, כי הבג"ץ קלט שהוא לא מצליח לעשות את העבודה. "חוק הגיוס" חוקק שוב במטרה להכניס כמה שיותר בחורי ישיבות לצבא. "חוק הגיוס" בוטל כי הבג"ץ קלט שאף בחור אחד שיושב ולומד לא נכנס לצבא.
אנחנו מדברים על מאבק של 18 שנה.
וגם שלוש מערכות הבחירות האחרונות, היו בדיוק על זה. הרצון להרוס את עולם הישיבות ולחלן את בני התורה. על זה ליברמן פוצץ את הקואליציה של ה-60-60 ולאחר מכן המצב רק הלך והחמיר. היינו רגע לפני חוקים נוראיים שמטרתם להפוך את הישיבות לבלתי לגיטימיות (הם יודעים היטב שגיוס לא יהיה), להתערב בתכני החינוך החרדי, להפוך את השבת לחול ולמנוע מחרדים לקיים את ההלכה.
אני רואה בעיני רוחי את מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל שכבר לפני 19 שנה אמר לי: "הם לא צריכים אותנו בצבא – הם רוצים למצוא סיבה להתנכל לעולם התורה ולסגור את הישיבות", ורואה בעיני רוחי את החיוך שלו. דחיה ועוד דחיה, משאים ומתנים של סרק, ומה שנשאר בסוף זה מה שחשוב באמת.
מכל הסיבוב הארוך והמתיש הזה נותר רק דבר אחד שלא השתנה בכלום. עולם הישיבות חי וקיים, בדיוק במתכונת שהתוו גדולי ומאורי הדור מעתיקי השמועה. ה"העט היוקרתי" הוא קולמוס הסופר הכותב את ספר התורה שלא תהא מוחלפת לעולם. ונצח ישראל לא ישקר.
לבכות מזה. דמעות של אושר. "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה".
2/390