הרב אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
הלב של כולנו יוצא אל אחינו הנתונים בצרה ובשביה, מחצית השנה שחלפה רק מעצימה את תחושות האימה על גורלם. ליל הסדר בו מאירה כל שנה מחדש הארת הגאולה מחייב אותנו לעשות מאמץ למענם, איזה שהוא שינוי פנימי שישפיע בעולמות העליונים כדי שמשם תצא בשורת גאולה חדשה. נציע כאן התבוננות בדברי אור החיים הקדוש כדי להבין איך ומדוע המצב הנורא של שבי ומאסר נוגע לכל יהודי באשר הוא, ואיך בכוחו לשנות את מאזן החירות בכל העולמות.
1.
ונראה על דרך אומרם ז"ל 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים', על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו 'אל מוציאם ממצרים' כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם. (אור החיים, במדבר כג, כב.)
הדברים הללו כפי שהם, נראים כרחוקים מעולמנו, מה אנו מבינים ב'בירור כוחות הקדושה מהקליפה' וכיוצא בזה. אולם, מכיוון ודבריו באים להסביר את החובה לראות עצמנו כאלו יצאנו ממצרים, כנראה שיש לנו איזו שהיא שייכות לפחות לתוכן המעשי של הדברים.
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מסביר מהר"ל כי הדבר הטוב נודע מהפכו – מידיעת הגנות אתה עומד על טיבו של השבח. ואף אנו, כדי להבין מהי יציאה לחירות ואיך היא נוגעת אלינו ננסה להבין את היפוכה.
ההיפך מחירות הוא שבי, מאסר, עבדות, כל מצב בו האדם נמצא לא במקומו הטבעי כשהוא נתון תחת רשות אחרת. לכן, כשמדברים על יציאה לחירות אנו חושבים מיד על החטופים והשבויים, על אסירים בבתי הכלא וגם על המרותקים לבית החולים, כשהאמת היא שהמושג חירות נוגע לכל אחד ואחד בכל מרחבי חייו.
העולם כולו מורכב משני כוחות ומחנות – הטוב והרע, הקדושה והטומאה. מאז ומקדם מתקיים מאבק ביניהם מי שולט על מי, מי כפוף למי. זה איננו מאבק מטאפורי, אנחנו החיילים בקרב הזה, משימתנו לשמור ולהעצים את הטוב שבידנו, וגם לגאול את זה שנפל בשבי.
הנשמה האלוקית שמאירה בנו, מאפשרת לנו להגביר את כוח הטוב בעולם, באמצעות בחירה בטוב, בקיום חיי תורה ומצוות ובעמידה באתגרים וניסיונות. וממול ניצב החלק הבהמי שלנו, ולצידו החולשות שלנו, ההרגלים שאימצנו לעצמנו וגם המידות הטבועות בנו, כל אלו מרכיבים את עבודת חיינו ומחייבים אותנו להתאמץ ולכוון את עצמינו לצד הנכון.
כשאנו לא מצליחים להיות מי שאנחנו, חלקים מאיתנו נופלים בשבי. כשאנו בוחרים ברע, החלקים הטובים שלנו הולכים לשם. כשאנו מכלים את זמנינו או את כוחותינו וכישרונותינו על הבל וריק הם אינם מתאדים בחלל, הם פשוט עוברים לצד השני, שבויים בעולם של שקר.
וזה לא רק הזמן או הכוח שהם ליבת פוטנציאל החיים שלנו, זה גם האישיות שלנו – כשאנו כועסים אנו נמצאים בשבי הכעס, ויש את שבי הרכילות או הביקורתיות, העין הצרה או החמדנות, וגם שבי האכילה הבלתי נשלטת או שבי הבטלה וחדלון המעשה.
כל התנהגות שנתפסת בשכל שלנו כלא נכונה ובכל זאת מתרחשת, היא ביטוי להיותנו במאסר. כי כשהרצון הטוב שלנו נופל בשבי, אנחנו משועבדים תחת ישות זרה, הנראית חזקה וגדולה מאתנו.
אין כאן אנלוגיה או משל על זהות עצמית שנופלת בשבי הדמיון או הפחדים. מדובר כאן על ההתרחשות האמיתית היחידה שאיננה המשל אלא הנמשל – כשיהודי, חלק אלוק ממעל, חוטא חלילה, חלקים של קדושה נופלים בשבי של כוחות הטומאה. כשהוא מעביר את זמנו ללא תכלית ועשיה נצחית, 'חתיכות חיים' שלו הולכות למאסר בעולם של הבל ואבדון, אימה וחשיכה, גהינום.
לכן כשיהודי לא מרגיש שהוא חי את חייו כפי שהוא באמת מבין-רוצה-שואף, הנפש שלו מתייסרת, והוא עסוק במרדף בלתי פוסק אחרי ריגושים שונים כדי להשקיט את הנוראה שבזעקות – זעקת כל הטוב והיפה שלו שנפל בשבי.
יציאה לחירות היא השלטת השכל על הכוחות האחרים המנהלים אותנו. כי גם אם אין לנו כוח חזק מהם להעמיד מולם, יש לנו את מה שעושה אותנו לבני אדם – הדעת.
כשנקשיב לקול השכל ונקבל החלטות בהתאם לרצון האלוקי אזי נחיה חיים של בני חורין. הכוחות, השאיפות, כל הטוב והנפלא שטמון בנו, כל מה שאנחנו, יצא לאור עולם.
וכן, גם את הכישלונות שלנו נוכל לפדות משביים, הרי זהו סודה של תשובה – להשיב הביתה את כל הטוב והקדוש שאבדנו בערבות השממה, להחזיר לחיים את כל מה שמת מאיתנו. יציאה לחירות היא לגאול ממאסר את החלקים מעצמינו שכואבים וסובלים בבור השבי.
זה הסיפור של האדם וזהו גם הסיפור של העולם –
חז"ל מלמדים אותנו כי העולם כולו על כל האפשרויות הטמונות בו מעורב מטוב ורע, והמון המון נקודות של קדושה 'הלכו לאיבוד' במרחביו האין סופיים. העניין הזה נוגע לכל אחד מאיתנו, כי כשאנו מוציאים לחירות את הטוב שלנו אנו פועלים במקביל לגאול נקודות של קדושה משביים. כשאנו בוחרים בטוב, מתגברים על הרע וגואלים מתוכו את כל מה שכבר אבדנו שם, אנו מעצימים בכך את כוח הטוב והקדושה בעולם, מבררים אותו מהבלבול ופודים אותו מהתערובת, וכוחות הקדושה הללו שבים ומצטרפים למחנה ישראל ומקרבים אותנו ואת העולם כולו לתכלית תיקונו השלם.
זהו הסיפור של הגלות –
כל כך הרבה נקודות טובות שנמצאות תחת שלטון זר, כל כך הרבה בנים אובדים לעם ישראל. כוחות אדירים של קדושה מתכלים לריק, כמיהות וחלומות נשגבים אינם באים למימושם, כיסופים וערגה לחיים יהודיים מאירים של עבודת השם שלום בית וחינוך ילדים שנופלים לבורות נשברים. ים של צער ומכאוב במקום נהרות של עדן ועונג, אווירת חדלון ודיכאון במקום רגשי סיפוק ושמחה. זה מה שהיה בגלות מצרים וזה מה שקורה לנו היום בגלותנו בת האלפיים, אנחנו פשוט לא נמצאים במקום הנכון.
וזה הסיפור של ליל הסדר –
לילה אחד בשנה בו אפשר לדלג על מהמורות, להתנתק מכבלים, לאסוף את היהלומים הפזורים בכל פינה. זהו לילה של בירור, של יציאה מהבלבול והתערובת המייאשת, לילה שאפשר להתחבר בו לכוחות הקדושה האינסופיים היוצאים משביים בכל שנה מחדש, ומכוחם, ואיתם, לצאת ממצרים לחירות עולם, לחיים של חירות מאירה בהירה, חיים של עונג בלתי פוסק.
הכוחות שלנו כולם מבקשים לצאת חרות, להיות תחת שלטון השכל, ואז נהיה באמת עבדי השם:
"משכני אחריך נרוצה – אמר אל השם יתעלה, מורה על חוזק החשק ורוב המונעים, שיישירהו אליו וימשכהו עד שירוצו אחריו הוא ושאר כחות הנפשיות, וזה יהיה כשיכנעו שאר הכחות הנפשיות לעבודת השכל". (רלב"ג, שיר השירים א, ד)
משכני – אחריך נרוצה: אבא מתקרב אלינו ומושיט לנו יד, לא נרוץ אתו?
שנזכה לברך ולהודות על גאולתנו ועל פדות נפשנו עם כל אחינו בית ישראל.
בהוקרה והערכה ובברכת חג כשר ושמח,