"הא לחמא עניא…, לשנה הבאה בני חורין" (הגדה של פסח)
הפתיחה הזאת צריכה ביאור, הלא מצוות ההגדה, למעשה ההתחלה היא מ'מה נשתנה' שהרי כך קבעו חז"ל שצריך לאומרה בלשון שאלה ותשובה, מהי ההקדמה של "הא לחמא עניא,?
בעלי המחשבה מגלים שה"הא לחמא עניא" הינה הקדמה לכל ההגדה, ההקדמה מתמצתת את מה שספר זה בא ללמדנו, על מה אנו יושבים כאן היום, על "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" זהו לחם העוני שהיינו משועבדים ונרדפים ואכלנוהו במצרים, והוא מהווה לנו סיבה לשבת כאן ולספר מה עברנו שם. וזאת נזכור כשהיינו עבדים שם, ברור היה לנו שכך מצבנו, זאת היא המציאות שלנו, אבי היה עבד, סבי היה עבד ואני נולדתי עבד, זה גורלי וזה מה שאני.
היום איננו עבדים, אבל עדיין איננו יודעים לאשורו מה משמעות הדבר שאנו בני חורין, יושבים אנו לספוג זאת שאנחנו בני חורין, ומהו בני חורין כאלו שהם בניו של מלך מלכי המלכים השותפים שלו לקיום הבריאה.
מהו מושג בן חורין? מגלים לנו חז"ל הק':
"והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב)
בן חורין, הינו מי שאינו משועבד כלל, כל חיי החומר שלו נישאים על כתפי הרוח, אין להם שום הגבלה לא למקום ולא לזמן, וזה כל האדם!
בערב שביעי של פסח תשס"ב, לפני עשרים ושתים שנה הלך לבית עולמו הגה"צ רבי רפאל אלחנן פרלמוטר זצוק"ל, מלפנים ראש ישיבת חדרה. בעשור האחרון לחייו זכינו שרבי אלחנן קבע משכנו בעיר אשדוד ושם זכינו לאורו, מצאנו דמות אמיתית של "בן חורין" בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. נביא מעט מאור 'בן החורין' שגילה לנו רבי אלחנן.
רבי אלחנן היה תלמיד ישיבת נובהרדוק במעזריטש שם קיבל תורה ויראה מרה"י רבי דוד בלייכר זי"ע, היות וסבי למד עמו במעזריטש, ואבי זצ"ל שגדל בתל אביב, ובימים ההם של הקמת המדינה שלטו אותם ארגונים שנלחמו באנגלים כדי לקבל שלטון במדינה, ורבים נסחפו אחרי ארגונים אלו, שלחו אביו כילד בגיל תשע! ללמוד בחדרה. בידיים של רבי אלחנן, ידע סבי שהוא יהיה שמור ויקבל את החינוך הנכון. לאור הקשר המשפחתי ההדוק, על אף צניעותו וענוותנותו המיוחדת של רבי אלחנן, זכיתי לדלות ממנו זעיר פה וזעיר שם.
כנובהרדוקער ברוחו ונשמתו, שם למדו להתעלם מכל מה שנודף ממנו ריח של כבוד, התהלך רבי אלחנן בעולם עם מחשבה אחת ויחידה – בלתי לה' לבדו. באחת הפעמים בהן הצלחתי לשמוע ממנו על עצמו, זה היה אחרי שתירצתי את עצמי שאני רוצה לדעת על סבי שאני קרוי על שמו, סיפר על האווירה המיוחדת שהיה בנובהרדוק. העניות היתה מחפירה, אוכל בקושי היה,
ולהדגים סיפר, כשעמדו לגייס אותו לצבא הפולני, דאג עבורו הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל לסרטיפיקאט – אשרת עליה לארץ, אך היות והאנגלים בדקו כשירות של העולים, והוא היה צנום ושדוף קדים, הישיבה שלחה אותו לשלשה שבועות לבית הבראה כדי שיאכל טוב יותר וינוח וכך יעלה מעט במשקל.
שאלתי את רבי אלחנן, איך אכלו את זה?
משחזר לישיבה, ונכנס לחצר הישיבה הוא הריח ריח של טחב, ראש הישיבה נשא אותו לחדר הפנימי ואמר לו בשמחה, הנה יש לנו כעת לחם לחודש ימים! היות וכבר לא היה לחם בישיבה החליטו לצאת כל בני הישיבה לאסוף שאריות של לחם מבעלי הבתים בעיר, וכך אספו כמות שהספיקה לחודש ימים! כמובן שהלחמים שקבלו מאותם עניים היו לחמים בני מספר ימים ובישיבה לא היו מקפיאים כדי להקפיא אותם במקום, וריח הטחב היה בהתאם.
שאלתי את רבי אלחנן, איך אכלו את זה? והוא ענה בפשטות, עמד שם דוד גדול עם מים רתוחים וקצת עלי תה, שהיה מוצר זול יותר בפולין, שברו חתיכת לחם, גרדו את העובש טבלו את הלחם בתה שיתרכך וכך אכלו.
אבל אני מעיד לך, הוסיף רבי אלחנן, שעמלו בתורה והיו בשמחה גדולה מאוד, בימים טובים היו עושים שמחת חג החל מהשעות הצהרים המוקדמות, יהודים מכל האזורים היו עושים עירובי תחומין כדי להגיע לחוות את שמחת החג, זה היה שמחה מיוחדת שלא ניתן לתאר אותה, ואתה יודע מה היתה השמחה המיוחדת, כי בנובהרדוק למדו שלא צריך שום תנאים כדי להיות שמח, אין צורך בתנאים גשמיים כדי להיות מרוצה, יהודי מרוצה, יהודי שמח!.משעלה לארץ התחבר מיד עם החבורה הקדושה של תלמידי נובהרדוק, שאמנם את דרכה של נובהרדוק כבר היה קשה להקנות לדור הבא, אבל הם כשלעצמם דגלו בה והיא היתה חלק מנשמת חייהם.
הסתובב ברחובותיה הראשיים של תל אביב כשקליפת אבטיח לראשו
ביום מן הימים כיבדו בקהילה את רבי אלחנן בצורה גלויה, דבר שהיה אמור להביאו לסלידה קשה, אבל אז גילה לנו שגם 'ביזיונות' כאלו נוראים בצורה של כבוד כבר לא משפיעים עליו. הוא גילה שכשעלה לארץ החל לחשוש שאולי ליבו גס עליו… הן הוא היה מאותם יחידים שישיבת נובהרדוק ראתה בו כמי שראוי לעלות לארץ ישראל, והוא חשש מאוד משליטת הגאווה.
מה עשה? הלך לשוק וקנה חצי אבטיח בגודל בינוני, אכל את פריו, ואת קליפתו הפך לכובע! וכך הסתובב ברחובותיה הראשיים של תל אביב כשקליפת אבטיח לראשו. הלעג והקלס שעבר "היו כל כך טובים", כלשונו, שכבר אי אפשר יותר לבזות אותו!….
בשנת תרצ"ז הקים ישיבה בחדרה כמקום להצלה לבני הנוער, לא כבוד ושררה ביקש לעצמו, הוא קיבל תלמידים בכל גיל שרק בקשו ויותר נכון הסכימו להיות במחיצתו, מגיל שמונה ועד שמונה עשרה, ונשא את תלמידיו כאב ממש.
רבים חבים לו את כל פרקם הרוחני, כשהלך רבי אלחנן לבית עולמו, היות ונפטר בלי שהשאיר זש"ק, הורה הגאב"ד הגאון הגדול רבי פינחס שרייבר זצוק"ל שיעשו מניינים בביתו במשך השבעה, ולאחר התפילה ישב מישהו וינחמו אותו, רצוי אם יהיה זה תלמיד שלו, כמובן שיישמנו את הוראתו.
באחד הימים עם תחילת תפילת שחרית הפתיע אותנו כשהגיע למקום הגאון הגדול רבי שמעון בעדני זצוק"ל והתפלל עמנו, ומיד עם תום התפילה לקח שרפרף והתיישב וביקש שננחמו.
לתמיהת הקהל מה לו ולרבי אלחנן, פרץ בבכי ואמר "את כל חיי הרוחניים אני חייב לרבי אלחנן" הוריי הגיעו מתימן ודרו בחדרה כשהייתי ילד בן שמונה כבר נטלני רבי אלחנן וסכך עלי, בהמשך חיי ליוה אותי בכל שנותיי בישיבה, הוא הציל את חיי הרוחניים, כל מה שיש לי זה רבי אלחנן.
והמשיך ואמר לא את חיי הרוחניים בלבד הציל, מכהנים היום תלמידי חכמים מופלגים שאילולי רבי אלחנן לא היו דתיים והוא הציל אותם, הוא הזכיר מספר שמות של תלמידי חכמים וביניהם את הגאון רבי יעקב שיכנזי שליט"א, על העזות דקדושה של רבי אלחנן כיצד הצליח להוציא את הנערים מידי הוריהם העולים התמימים סיפר דוגמה על משפחה שהיו בדרכם מנמל חיפה לעבר תל אביב, לשם, אמרו לאב המשפחה, כדאי ללכת. יש שם פרנסה… בדרך עברו בחדרה, רבי אלחנן הזמין אותם להשביע את נפשם בקומץ האוכל שהיה לו שם, ואז אמר לאב מדוע אתה לוקח את הילד, בתל אביב אין חינוך ואין אוכל, כאן יקבל חינוך ויקבל אוכל, האב לא שאל שאלות הוריד את בנו מהחמור ולא שהה לבכיותיו והשאיר אותו שם, בחור זה עלה והתעלה וזכה לגדול בתורה ויראת שמים, הכל רבי אלחנן.
שאלנו: כבוד הרב איך יתכן, יהודים מגיעים לארץ, לא מכירים מה זה ת"א ומה זה חדרה, לא מכירים את הרב האשכנזי הזה, איך נפרדים כך מילד? והרב בעדני בדמעות זועק מלבו הטהור: חז"ל אומרים כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, רבי אלחנן היה בן חורין מכל שיקולים הוא לפניו רק מה ה' שואל מאיתי, אצלו שום דבר לא היה מוגבל, ולכן הוא השיג גם אצל אחרים דברים שכל הגבלה לא עמדה בפניהם.
עברו שנים ולישיבה לא היה עוד ביקוש, קמו קבוצת תלמידי חכמים בוגרי ישיבת 'חברון' והקימו במקום מסגרת של ישיבת חברון בצורת הלימוד והחינוך החברונאי. רבי אלחנן שכיהן שנים רבות ראש ישיבה במקום, פשט את בגדי השרד והתיישב ללמוד עם הבחורים כאחד הבחורים. לא עזרו בקשותיהם של רבני הישיבה הצעירה שיכבד את מעמדו, הוא בז לשררה ולכבוד, בן חורין היה הוא ליהנות מכל מצב, כרגע אני יכול ללמוד כמו בחור, מה לי ולאיצטלא דרבנן?!!!
כשנשא אשה בזיווג שני לאחר פטירת אשתו הראשונה, עברו לגור באשדוד שם רכשה דירה, כשהגיע לעיר, אמנם הבניין בו היה דר הוא סמוך ממש לבית המדרש שבו שוכן כולל אברכים חשוב – כולל 'דעת יוסף', אך הוא בחר ללכת עם חליפה ארוכה פשוטה וחולצה חומה, והתיישב בשיעור בדף היומי הנמסר באחד בתי הכנסיות בו ישבו שלושה זקנים שבקושי ידעו באיזה צד רש"י ובאיזה צד תוספות.
רק כשזיהה אותו אחד מאברכי הקהילה, שהיה בוגר הישיבה בחדרה, והזדעזע איך מסתובב יהודי תלמיד חכם כמותו כאחד מפשוטי העם, שכנעו אותו שיחזק את הכולל, ומאז נכנס כאחד האברכים, וגם כאן על אף רום גילו ועברו המפואר ראה עצמו פחות משאר האברכים, הוא קבע חברותא עם כל מי שביקש, אבל בחישוב מקוצר מה הוא לומד עם פלוני ומה עם אלמוני גילו איך הוא עובר על רוב הש"ס בתקופה קצרה מאוד.
והוא מעדיף חולצה חומה שלא רואים בה את הלכלוך!…
ראש הכולל, ביקש ממנו שיועיל למסור שיעורים ושיחות בפני האברכים, אך הוא דחהו מיד באומרו שהוא חלה ושכח את כל תלמודו, והוא גם מבקש שאברכים לא יבואו לשוחח איתו על דברים אחרים כי הוא שכח הכל והוא צריך להספיק ללמוד מה שהוא שכח… ואמנם כשהיו מדברים איתו בלימוד פעמים שהיו לו פליטות פה שהסגירו אותו, היה פעם ששוחחנו איתו על עניין מסוים בהלכה, ושאלנו היכן יש את המושג הזה, הוא ישב בשקט ולפתע פלט "אין דבר כזה בבבלי!"
על אף שהתגלה, המשיך להתהלך בחולצתו החומה, לשאלת הציבור מדוע הולך כך, ענה ואמר "אשתי אמריקאית והיא אוהבת חולצות חומות… אמנם בבירור קצר שעשו עם רעייתו מדוע הולך הוא בחולצות חומות, היא אמרה מה אעשה, אני רוצה שילך עם בגדי רבנים אבל הוא אומר שזה מתלכלך לו והוא מעדיף חולצה חומה שלא רואים בה את הלכלוך!…
אבל היה והוא כן השתמש בעברו כראש ישיבה… היה זה כשהחורף הגיע בוקר אחד בשיא העוצמה ומשהגיע לכולל ראה שאחד האברכים המגיע משכונה מרוחקת הגיע רטוב כולו, הוא עזב את בית המדרש טיפס את מדרגות ביתו וחזר עם זוג גרביים, מגפים ותנור ספירלה, את כל זה הגיש לאברך הצעיר שיחליף את מה שהתרטב לו וישב ויחמם את רגליו ליד התנור.
משביקש למחרת האברך להחזיר לו ורצה באופן טבעי להביא לו את זה לביתו, רבי אלחנן התעקש לקבל את זה בבית המדרש ולשאת את הדברים בעצמו חזרה לביתו, האברך התעקש אף הוא, או אז נעמד כשארשת רצינות נסוכה על פניו, ואמר "אני ראש הישיבה, וכשרה"י אומר שתחזיר לאותו מקום בו קבלת, אתה צריך ליישם!…"
משפעם נתלתה מודעה ובו היה כתוב שמו תחת התואר 'הגאון', חייך בזלזול, ואז אמר "אגיד לכם מה אומר התואר הזה, כבר יש לי פסק על כך…".
או אז סיפר שבהיותו מתפלל בביתו של מרן החזון איש, בערב ראש השנה הושיב החזו"א להתרת נדרים את הסטייפלער ורבי שלמה שמשון קרליץ והוא היה השלישי, כמובן שסייג ואמר "למעשה לקח החזו"א את שניהם רק שהיה צריך לצרף עוד אחד לב"ד הוא צירף גם אותי", "משפתח החזו"א ואמר "שמעו נא רבותי דיינים מומחים", סיפר רבי אלחנן, "שאלו הסטייפלער אם אנחנו מומחים די באחד, ואם צריך שלושה כי איננו מומחים מדוע הרב אומר מומחים? ענה ואמר החזו"א: באמת אינכם מומחים ולכן צריך שלושה, והסיבה שאני אומר 'מומחים' זה כמו שכותבים 'הרב הגאון' על כל אחד…
זה באמת מסקרן איך תינוק מתחיל ללכת!..
מספר שנים לפני הסתלקותו סבל מזיהום חמור והיה בסכנת חיים ממש. בניסי ניסים הצליחו להתגבר על הזיהום אחרי תקופת אשפוז ממושכת מאוד, כשחזר לביתו אחרי תקופה ארוכה , עדיין לא יכול היה להתהלך בחוץ, אך במסירות עצומה החליט כשהיה לו טיפה כח, לרדת להתפלל שחרית במנין. לאחר שחרית, כשחזר לביתו, סיפר לראש הכולל הג"ר יחיאל נוביק ששכח את התפילין בבית הכנסת, הרב נוביק הציע לרדת להביא לו והוא סרב בכל תוקף, גם כשכבר עמד לצאת וביקש לשמוע איפה הניח את זה, רבי אלחנן התעקש שלא יבין איפה זה. משחזר להתעקש לחש לו, "אם תחזיר לי את התפילין היום, אז מחר כשארגיש אולי פחות טוב לא יהיה לי 'מחייב' לרדת להתפלל במנין, לכן עדיף שיישארו התפילין בבית המדרש…".
משירד לביה"כ לתפילת קבלת שבת בפעם הראשונה, היה זה הפתעה גדולה וכל הציבור נעמד על רגליו ועקב אחרי כל פסיעה שלו. כשעבר על ידי הפטיר באידיש: "זה באמת מסקרן איך תינוק מתחיל ללכת!…".
ואם יחשוב ציבור הקוראים שרבי אלחנן לא ידע את מעלתו, לא ולא, מתי שהבין שדמותו ומעמדו מהעבר יתרמו למישהו, הרי שעכשיו זה התפקיד ועשה זאת.
היה זה כשאחד מאברכי הכולל ישב שבעה בירושלים, זה היה תקופה קצרה לאחר שעבר שחלה, הוא עדין היה חלש מאוד, ובכל זאת טרח לנסוע לירושלים לטפס כמה קומות כדי לנחם, מששאלוהו מדוע הוזקק לטרוח כך, הרי אם לא היה מגיע זה היה מתקבל מאוד, הוא יכול היה לנחם בטלפון, הטרחה לוקחת לו כוח ובריאות, ענה רבי אלחנן: "בכל מצב בו נמצא האדם, כבוד יכול להרים אותו".
כן, הוא העניו מכל אדם, הבין טוב מאוד מהו מקום של כבוד, אבל רק כשזה נוגע לאחרים, ידוע ידע שאברך זה יתכבד מאוד בעיני משפחתו אם הוא ברום זקנותו יבוא בעצמו לנחם, וזה ייתן לו כוח ומעמד במשפחה, בשביל זה ידע להוציא מבית גנזיו את מעמדו!
הרי לך בן חורין אמתי, היודע לשלוט על הרגשי הלב, היודע לכוון דרכו למה ה' אלוקיך שואל מעמך, ושום משב רוח לא הזיז אותו, תמיד התהלך עם ה'.
שלש מאות מיליון הערבים סביבנו
ובעניין בן חורין נתמקד מעט בהבנה. המחנך הגדול הרב אברהם יוסף וולף זצ"ל זועק: הכינוי במדינת ישראל למלחמת תש"ח "מלחמת השחרור" היא עוד אחת מהסילופים החמורים. ממה בדיוק השתחררה המדינה? האם שלש מאות מיליון הערבים סביבנו אינם קובעים לה את סדר היום? האם אינה כבולה ברמ"ח אבריה לאמריקה והחלטותיה? האם יש לה קיום בלי הכסף האמריקאי? וכי יש לה הגנה [לשיטתם] בלי הסככה האמריקאית?
בעבר קראו לחילוניים "חופשיים" גם זה עוד אחד מסילופי הלשון, האם יהודי שפרק מעליו עול תורה ומצוות הפך להיות חופשי? האם הוא חופשי לעשות כל העולה על רוחו? הוא לא חי את רוב חיו בשביל הסובב? אין לו חוקי מדינתו שהוא כבול אליהם? אין לו את אשתו על הראש?… אין לו חיי חברה שנושפים לו בעורפו? במה הוא חופשי בדיוק? מהו מושג בן חורין? מגלים לנו חז"ל הק':
"והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב)
כיצד למדו זאת חז"ל? בגלל שהמילה חרות וחירות דומות הסיקו חז"ל את מסקנתן?
המהר"ל (דרך חיים) מאריך לבאר כי השעבוד הוא מצד החומר כי מצד הצורה אין שעבוד, החומר הינו דבר מוגבל ושייך להשתעבד בו, אבל עולם הרוח איננו בעל גבולות וממילא לא שייך לשעבד אותו.
אותיות התורה אינם שייכים לעולם החומר, הם הצורה בעצמה, ולכן בלוחות לא היו חקוקות על טס, אלא היו חקוקות מצד לצד, לומר שהם אינם נישאים כלל על חומר כל שהוא, הם הצורה בעצמה.
על כך אומרים חז"ל "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים", (שבת קד ע"ב) דהיינו כיון שבשביל לראות את צורת המ"ם סופית והסמ"ך צריך שישאר בתוך האות העיגול של החור, וכיון שאותיות הלוחות חקוקות משני עברים, בהכרח שהחומר הפנימי עמד בנס.
מהו הסוד שבדבר? הנה חז"ל אומרים: "תנו רבנן ושמתם – סם תם נמשלה תורה כסם חיים" (קדושין ל ע"ב) התורה נקראת "סם". אותו סם חיים, – התוה"ק, אינו משועבד לכלום הוא נישאת על כנפי הרוח.
החיים הגשמיים הבאים מכח הדביקות הרוחנית אינה משועבדת, אינה מוגבלת כיון שהיא נישאת על גבי הרוח, – הוה וסם תם, זהו סם של שלימות, אין בה חסרון כלל.
בן חורין, הינו מי שאינו משועבד כלל, בן חורין – הוא בנו של החורין שבלוחות, כל חיי החומר שלו נישאים על כתפי הרוח, אין להם שום הגבלה לא למקום ולא לזמן, וזה כל האדם!